הוא הסתכל לי בעיניים

נכון, אתם צודקים: לא הייתי צריכה להגיד לו "תשתוק".
- זה לא מכובד, זה לא מכבד, וזה מפר את ההבטחה שלי לעצמי לא לפנות אל הנהג שהרג את טל (הבטחה שהפרתי רק פעם אחת לפני כן, כשהוא צחק). 

ישבתי בדיוק מאחורי הנהג בדיון בבית המשפט היום, בטיעונים לעונש, ואחרי שהוא התפרץ בקריאת ביניים בזמן העדות של אחותי ענבל, אני מודה שלא התאפקתי וסיננתי לעבר העורף שלו בשקט "תשתוק". 

בתגובה, הוא הסתובב אלי, וכשהפנים שלו קרובות מדי לשלי אמר בתון תקיף "את לא תגידי לי מתי לשתוק" (או "את לא תגידי לי לשתוק" - משהו כזה), בזמן שהוא מסתכל לי בעיניים. 

נדהמתי.
איך, איך, איך הבן אדם הזה מעז להסתכל לי בעיניים? איך הוא מעז לענות לי? איך הוא לא משפיל מבט? אפילו למראית עין? איך הוא מדבר אלי בטון כזה - גם אם כאמור טעיתי במה שאמרתי? ועוד בדיון שבו בני המשפחה מעידים?  
הייתי כל כך בשוק שלקח לי רגע לענות לו, ואז כל מה שאמרתי היה "כבר דיברת יותר מדי" (או "כבר דיברת מספיק" - משהו כזה). 
נכון, אתם צודקים: יכולתי לענות תשובה חכמה יותר, שנונה יותר, מנוסחת טוב יותר, אבל לא היו לי מילים, מהתדהמה. 

אז בוא אני אבהיר לך משהו, חיים אליהו בר עם: אני זיהיתי את הגופה של אחי בגללך, אז אני יכולה להגיד לך מה שאני רוצה. 
כנראה שבגלל שלא מימשתי את הזכות הזו עד היום, והתרגלת לכך שאני כן מצליחה לנהוג באיפוק ושהמשפחה שלנו מקפידה להתנהג באופן תרבותי למרות ההתנהגות שלך ושל הסניגור שבחרת לך, התחלת לקחת את זה כמובן מאליו. אבל אל תטעה לרגע - זה לא מובן מאליו.



אני קוראת את מה שכתבתי שוב ושוב ומרגישה שלא הצלחתי להעביר את עוצמת הזעזוע שבחוויה של לשבת באותו החדר עם האיש שהרג את אח שלי, לנשום את אותו האוויר שהוא נושם - ואז שהוא יעז לענות לי ולהסתכל לי בעיניים, במהלך עוד דיון שבו הנאשם ועורך הדין שלו התנהגו באופן קשה מנשוא שאני לא מפרטת כי המשפט עדיין מתנהל.

פשוט מתגעגעת

אתמול בערב נכנסתי למטבח בדירה של בן הזוג שלי, ועלה בי גל של געגועים לטל שגרם לי להיעצר במקום ולפרוץ בבכי.
לא יודעת למה דווקא באותו מקום וזמן, לא היה איזה טריגר ספציפי שאני מודעת אליו (חוץ מאולי זה שהייתי בניחום אבלים אתמול בבוקר) - פשוט פתאום החיסרון שלו היכה בי, והאובדן שלו היה בלתי נסבל ובלתי נתפס.

הייתי עסוקה בזמן האחרון בכל מיני אספקטים שקשורים למוות שלו, אבל אתמול היה משהו שהכריח אותי פשוט לעצור ולהרגיש. בבת אחת כל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי ללהיות בחופית, אצל ההורים, ושהוא ייכנס בדלת. התגעגעתי לאופן שבו ההגעה שלו השפיעה על כולם, על החדר, על האווירה. התגעגעתי לזה שהוא היה מראה לי בחיוך זדוני ועם מבט שובב בעיניים, איך הוא התאים את החולצה למכנסיים ואת החגורה לנעליים ושאהיה גאה בו, שהוא מתלבש יפה. התגעגעתי לקול שלו, למראה שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו. התגעגעתי לזה שיש לי אח גדול. 

התקשרתי לז' בחו"ל, כדי לדבר לרגע עם מישהו שאני יודעת שגם מתגעגע אליו. הוא נבהל כששמע אותי בוכה לו בטלפון ושאל "מה קרה?" ועניתי שלא קרה כלום, אני פשוט מתגעגעת. 

מאז שהוא נהרג ברור לי עוד יותר ממה שזה היה ברור לי לפני כן, עד כמה אנחנו מיוחדים, ייחודיים וחד פעמיים מעצם היותנו, ויחד עם זאת זה בלתי נתפס שהיה רק אחד ויחיד כמוהו, ושהוא חדל מלהיות, ושהוא לא יהיה יותר.  

כל כך חבל לי שאין לי תמונה שלו לבוש ככה, בכל מיני גוונים של חוּם - חָמְרה, כמו שאני זוכרת אותו ברגע ההוא, כדי להעלות כאן. אז מעלה את זו, במקום, כי היא צולמה בחופית וכי אני אוהבת את החיוך שלו בה. 

"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"

ב-1/10/13 התקיימה הכרעת הדין במשפט נגד הנהג שהרג את טל. כיוון שאולם בית המשפט קטן ויש בו מעט מקומות ישיבה, אין לנו ברירה אלא לשבת קרוב אליו, והפעם ישבתי בדיוק מאחוריו. כך יצא ששמעתי כשכתב חדשות ערוץ 2 שאל את הנהג לפני שהדיון החל: "איך אתה מרגיש?" והנהג ענה לו "מצויין". 

לא משנה לי, גם אם שכנעת את עצמך (או שעורך הדין שלך שכנע אותך) שהכרעת הדין שתוקרא בעוד רגע תזכה אותך (והיא לא: הוא הורשע. מוזמנים/ות לקרוא את הכרעת הדין באתר בית המשפט) - אתה פשוט לא יושב באותו החדר עם בני משפחת האיש שהרגת ואומר בקול רם ששלומך "מצויין".
זה מצטרף לשרשרת התחושות הקשות שיש לי נגד הנהג: שאפילו למראית עין הוא לא מתנהג או מתנהל בנוכחותנו כאילו שהוא מבין מה הוא עשה ומה היו השלכות של הפעולות שלו, בהמשך למה שכתבתי כאן (מר-חשוון) וכאן (אתה יכול לפחות לא לצחוק?). 

אני אהיה בת 40 הלילה בחצות

ומתרוצצות לי כל מיני מחשבות לגבי זה, שעוד לא עיבדתי למילים.

בינתיים, הקריקטורה המצוינת הזו של Michael Leunig היא נקודת התחלה טובה (ושולחת לו מכאן לאוסטרליה תודה גדולה על כך שנענה לבקשתי, שלח לי אותה והסכים שאפרסם אותה כאן). 

כי זה בדיוק ככה, לטוב ולרע. 

אני חושבת שזה המקור לחלק מהכאב והסבל שלנו: הפער בין איפה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות / איך שחשבנו שנהיה / איך שחשבנו שהחיים שלנו יהיו - לבין איך שהחיים שלנו באמת.

Beauty is in the eyes of the beholder | היופי נמצא בעיני המתבונן

אני חושבת שלאחרונה אני מבינה טוב יותר את המשפט הזה, "היופי נמצא בעיני המתבונן". 

ברגעים האפלים יותר, כשאני מסתכלת על העולם, הוא נראה לי מלא בפוטנציאל לכאב עתידי:
כל אדם שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים לעזוב או למות. 
כל בעל חיים שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים ללכת לאיבוד או למות.

ברגעים העוד יותר אפלים, אני מסתכלת על אנשים ברחוב והם נראים לי כמו קברים פוטנציאליים: אנשים הולכים ומרחפת להם מצבה מעל הראש. 

בעקבות העבודה שעשיתי עם מאירה, אני מבינה יותר שזו האחריות שלי, איך אני מסתכלת על העולם ומה אני רואה בו. אני יכולה לראות בו מוות וכאב וצער וסבל, כי הם ישנם. ואני יכולה לראות חיים ויופי ונחמה ואהבה, כי גם הם ישנם. 

אני חושבת שרובנו לא רואים מוות וכאב וצער וסבל כי אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו מדחיקים אותם או מתכחשים להם. מכרה שלי, אנדריאנה, כתבה בבלוג שלה, The Black Ribbon Blog, "המוות הוא שקוף". כל כך הסכמתי איתה. המוות סביבנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים אותו. הוא שקוף מבחינתנו - עד שהוא טופח לנו על הפנים באופן שלא משתמע לשתי פנים. לדעתי חלק מהקושי בהתמודדות עם מוות פתאומי הוא ההלם הזה, כשמשהו שהיה שקוף הופך בבת אחת לקיר בטון שאנחנו מתרסקים כנגדו במהירות שעלתה בשבריר שניה מ-0 ל-350 קמ"ש. 

אני חושבת שהאתגר הוא לשוב ולראות חיים ויופי ונחמה ואהבה אחרי ולמרות ויחד עם זאת שאני כבר יודעת שיש בעולם כל כך הרבה מוות וכאב וצער וסבל, ושהפוטנציאל לעוד מוות וכאב וצער וסבל הוא אינסופי, בלתי פוסק ובלתי נדלה. 

ולכן היופי נמצא ביכולת של המתבונן, או במקרה הזה, המתבוננת, לבחוֹר לראות אותו. והאתגר הוא לראות אותו גם כשכבר יודעים ורואים וחווים ושומעים וטועמים באופן שאי אפשר לטעות בו, אפילו לא לשנייה, שהמוות נוכח, ולא שקוף בכלל. ולבחוֹר מחדש לראות יופי - מבלי להתכחש או להדחיק את הידיעה שיש גם מוות, וגם חיים.



עדכון מתאריך 25/8/13: 
ראיתי ברחוב הבוקר ילד הולך ומחזיק על הידיים גור של כלב קטן, לבן וצמרירי, ומחבק אותו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "אוי, כמה שהלב של הילד הזה הולך להישבר כשיקרה משהו לכלב הזה - כשהוא יברח, או יאבד, הוא יידרס, או ימות", והכרחתי את עצמי להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת: "אולי הילד הזה יגדל להיות אדם טוב יותר בגלל שהוא יגדל עם כלב קטן שהוא יאהב ושהכלבלב יאהב אותו". 

I think that recently I have a better understanding of the phrase: "Beauty is in the eyes of the beholder". 

During my dark moments, when I look at the world, it's filled with potential future pains:

Every human being I love might cause me pain, by leaving or by dying. 

Every living creature I love might cause me pain, by becoming lost or by dying. 

In the darker moments, I look at people in the street and they seem like potential graves: people are walking with a tombstone hovering above their heads. 

Following the work I did with my NLP therapist, I realize this is my responsibility, how I look at the world and what do I see in it. I can see death and pain and sorrow and suffering, because they are there. And I can see life and beauty and solace and love, because they are there too. 

I think most of us don't see death and pain and sorrow and suffering because we don't want to. We repress it or deny it. An acquaintance of mine, Andriana, wrote in her blog "The Black Ribbon" that "death is transparent". I couldn't agree more. Death is constantly around us, but we don't see it. It's transparent to us - until it punches us in a way which leaves no room for dispute or doubt. I think part of the difficulty of dealing with an unexpected death is this shock, when something transparent instantly becomes a cement wall we crush against, in a speed which went up from zero to 350 kph in a split second.

I think the challenge is to go back to seeing life and beauty and solace and love after and in spite of and although I already know there is so much death and pain and sorrow and suffering in this world, and that the potential for future death and pain and sorrow and suffering is infinite and ceaseless. 

Therefore, beauty lies with the ability of the beholder to choose to see it. And the challenge is to see it even after you know and have experienced it and you've tasted and seen and heard in an unmistakable manner, that death is present, and not transparent at all, not even for a minute. And to re-choose to see beauty - without repressing or denying the knowledge that there are death, and life. 


August 25th 2013 update: 
This morning in the street I saw a kid walking with a white, fluffy puppy held in his arms, and he was cuddling it. The first thought that crossed my mind was "Poor kid, He's gonna be so heartbroken when something happens to this puppy: when he runs away, or gets lost, or gets run over by a car, or dies", and I forced myself to switch this thought with another one: "Maybe this kid will grow up to be a better person because he'll grow up with a little dog whom he'll love and be loved by". 

משפטים שקשה לי איתם

יש משפטים שקשה לי איתם מאז שטל נהרג.

"הכל לטובה". מה זאת אומרת "הכל לטובה"? איך זה יכול להיות שזה שטל נהרג זה טוב, או שזה לטובה? 

משפט שמיוחס לרבי נחמן מברסלב: "היום שבו נולדת, הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך", אם נניח לרגע שיש אלוהים, אז האם הוא/היא החליטו שמאותו רגע שבו טל נהרג העולם כן יכול להתקיים בלעדיו? איזו מין החלטה זו? ואיך אני יכולה להסכים עם אותו/ה האלוהים לגבי משהו, בכלל, אחרי זה? 
כבר כתבתי פוסט על זה שאני לא יודעת אל מי להתפלל. 



נכתב ביום ההולדת של טל, 17/8. הוא היה צריך להיות בן 58 היום. 

כתבתי על רכיבה בתאילנד

כשהגעתי לתאילנד ביולי 2011, הדבר האחרון שחשבתי שאתעסק בו יהיה אופנועים. ורכיבה על אופנועים. ואנשים שנפצעים כשהם רוכבים על אופנועים. 
אבל למציאות היו תוכניות משל עצמה, וכבר בשבוע הראשון חברתי ד' נפצעה, וכבר בחודש הראשון נפצעה עוד חברה, קארה שמה, ובאמת בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי כותבת על זה, ומתחקרת את זה, ונוסעת ברחי האי (סמוי) כדי לראיין אנשים, והולכת לבתי חולים כדי לאסוף חומרים. 
חשבתי שזו תהיה כתבה, ואחר כך חשבתי שזה יהיה מאמר, ואחר כך נהייתי עסוקה עם דברים אחרים וזה ישב זנוח בצד. ופתאום ביום שבת אחד החודש הרגשתי שאני רוצה שזה יעלה לאוויר, ושזה יעלה לאוויר עכשיו, אז זה מה שעשיתי כל אותה השבת, ובשלוש בלילה זה היה באוויר. 
ועכשיו, כשזה מפורסם, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את זה, כדי שכמה שיותר אנשים יחזרו מתאילנד, שאני כל כך אוהבת, כשהם בריאים ושלמים. 
אתם מוזמנים לקרוא ולהפיץ - באופן כללי, וספציפית למי שאתם מכירים ועומד לנסוע לשם: שקיעה ורודה, ים כחול, תחבושת לבנה - או - מי אמר חופשה קסומה בתאילנד (ולא קיבל)? חלק ראשון, חלק שני.