בעונה השניה, בפרק ששמו "Passion", לאחת מהדמויות הראשיות יש מונולוג שמתפרש על פני כל הפרק:
Angelus:
"Passion. It lies in all of us. Sleeping... waiting... and though unwanted... unbidden... it will stir... open its jaws, and howl. It speaks to us... guides us... Passion rules us all. And we obey. What other choice do we have? Passion is the source of our finest moments. The joy of love... the clarity of hatred... and the ecstasy of grief. It hurts sometimes more than we can bear. If we could live without passion, maybe we'd know some kind of peace. But we would be hollow. Empty rooms, shuttered and dank... Without passion, we'd be truly dead".
ראיתי את הפרק ואמרתי לעצמי: "אני כבר לא בטוחה". אני כבר לא בטוחה שזה שווה את כל הכאב הזה. אולי במקום לרצות - ואז להתאכזב ולהיפגע, עדיף לא לרצות. אולי עדיף לוותר: אולי ככה זה יכאב פחות. אולי אני צריכה להגיד: "זהו, ניצחת. הנה, אני מנפנפת בדגל לבן של כניעה, אני לא יכולה יותר" - אני רק לא יודעת בפני מי.
כי ככה אני מרגישה מאז שטל נהרג: אני מרחפת ויש סביבי ספייס, אני צפה ברִיק, לא מחוברת, וכדור הארץ ממשיך להיות כחול ולפעמים זה בלתי נסבל.
Planet Earth is blue and there’s nothing I can do – אני לא יכולה לצבוע את כדור הארץ בצבעים אחרים, אני לא יכולה לגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב, אני לא יכולה ללכת ברחובות ולהגיד לכל עובר או עוברת אורח: "טל מת". "טל מת". "טל מת". "טל מת".
I've seen lonely times, but I always thought that I'd see you again.
חשבתי שאפשר לתכנן, שאפשר להשפיע, שאפשר לשלוט. חשבתי שיש זמן, שאפשר לדחות, שאפשר לחכות. חשבתי שאפשר לנהל ולא רק להתנהל. חשבתי שיש הרמוניה, שיש סיבה ותוצאה, שיש מבנה, סדר, הגיון. הרגשתי מוחזקת, בטוחה, הרגשתי שיש וודאות, המשכיות, רצף.
המוות שלו שינה אותי, שינה את המשפחה שלנו, שינה את החברים והחברות שלו, שינה את עולם הרכב והדו-גלגלי הישראלי, אבל לפעמים אני רוצה לצעוק שזה לא שינה מספיק.
זה מתחיל בדרך כלל בפברואר: אני קונה משהו ומסתכלת על תאריך התפוגה, וחלק ממני שם לב מיד האם תאריך התפוגה הוא לפני – או אחרי – ה-2/3, וחלק ממני מתפלא: איך זה שיש דברים שיש להם תוקף אחרי ה-2/3? למה לא נגמר התוקף של הכל בתאריך הזה, וביום שאחרי מתחילים לספור מחדש?
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves.
The stars are not wanted now: put out every one;
Pack up the moon and dismantle the sun;
Pour away the ocean and sweep up the wood.
For nothing now can ever come to any good.
ומה שיש לי להגיד אחרי חמש שנים שלא היה לי להגיד לפני כן, זה משפט נוראי:
שלפעמים המוות שלו מוכר וזכור. שלפעמים האובדן שלו זה נתון ידוע.
זה נכון שלהרגיש את המוות שלו זה בלתי נסבל, אבל עוד יותר בלתי נסבלים הם הרגעים שבהם זה כן נסבל.
לפעמים זה בלתי נסבל שכדור הארץ עדיין כחול ועדיין מסתובב, זה בלתי נסבל שהשמש זורחת ושהחיטה צומחת שוב – וגם השדה הירוק הזה כאן מול בית הקברות הוא גם יפה וגם בלתי נסבל כי הוא נראה ממש כפי שנראה לפני חמש שנים -
ספרי פנטזיה ומדע בדיוני הם הנקראים ביותר על ידי, מגיל צעיר. בעיקר פנטזיה ו-sci-fi, ובשנים האחרונות הרבה פנטזיה אורבנית. בימים האחרונים אני תוהה האם אנשים חולים הם השראה ישירה או עקיפה לסופרי מד"ב ופנטזיה:
יש תיאור של construct אצל Benedict Jacka בסדרת הספרים על ה-Mage ששמו Alex Verus:
"Constructs move, but they aren’t alive—they’re dead things animated by magic, created to fulfill a certain purpose. All constructs are built with a guidance program, and once a construct’s been given a command it’ll keep going until the task’s completed. ... . A construct can’t feel pain or fear or boredom. They don’t get hurt, they don’t get tired, and most of all they don’t stop".
זה מוטיב חוזר, דמויות שמבחוץ נראות אנושיות או כמוהן, אבל בעצם הן כבר לא אנושיות או לא האדם שהן נראות מבחוץ כמוהו, כי הן possessed / animated וכו', בין אם בתכנות, בקסם או בכל דרך אחרת של השתלטות או החלפה. יש תיאורים של מקרים דומים גם ב-The Puppet Masters של Robert Heinlein, ב-The Gap Cycle של Stephen Donaldson, ב-The Fifth Head of Cerberus של Gene Wolfe, ב-The Shadow Out of Time של HP Lovecraft וב-The Thing on the Doorstep של HP Lovecraft. אני לא קוראת ספרי אימה, אבל הטקסט הבא היה יכול להיות לקוח מאחד מהם:
"התושבים מתבקשים להיזהר מפני דמות שמבחוץ נראית בדיוק כמוהו: המראה החיצוני כה דומה שאפילו בני משפחתו הקרובים יתקשו להבחין בכך שלא מדובר בו עצמו, אך זוהי קליפה בלבד! מבחוץ הוא עדיין נראה כאדם בכלל וכמוהו בפרט, אך מבפנים התחוללו ומתחוללים שינויים רבים: הוא איבד ומאבד את אנושיותו ואת אישיותו. נשארו רק שרידים ממנו בתוך הקליפה, שגם הם הולכים ונעלמים. זה מתעתע: כשאתה מביט אליו מבחוץ פנימה, אתה לא יודע מי ניבט בך בחזרה מבפנים החוצה. הוא מתוכנת למטרה אחת בלבד: להתחזות ולבלבל את המכירים אותו כך שיחשבו שזה עדיין הוא במשך פרק הזמן הארוך ביותר שבו יצליח להטעותם, כשלמעשה הוחלף כבר מזמן".
גם התיאור של קללת Imperio בסדרת Harry Potter של J.K. Rowling דומה למדי:
"The Imperius Curse (Imperio) is a tool of the Dark Arts and one of the three Unforgivable Curses. It is one of the most powerful and sinister spells known to wizardkind. When cast successfully, the curse places the victim completely under the caster's control, though a person with exceptional strength of will is capable of resisting it".
חוץ מהמשפט האחרון, שמזכיר לי תופעה מרגיזה: למה א/נשים אומרים/ות: "שמר/ה על צלילותו/ה עד הרגע האחרון" כאילו שזה משהו שאנחנו יכולים לשמור עליו באופן יזום, כאילו שזה תלוי בנו, כאילו שאם רק נתאמץ עוד קצת, נישאר צלולים למשך פרק זמן ארוך יותר?
צילמתי עם הטלפון מעיתון
חוץ מזה שלכריש לא צריך לקרוא Ludovician אלא Alzheimer, הכל נכון, מילה במילה:
"He has activated a conceptual shark called a Ludovician which feeds on human memories and the intrinsic sense of self and is relentlessly pursuing him and will eventually erase his personality completely".
מתוך The Raw Shark Texts של Steven Hall. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים סופר מד"ב, פנטזיה או אימה, תשאלו אותו האם הוא מכיר חולי דמנציה.
פותחת יומן וקולטת שהתאריך מתקרב: ליל הסדר > פסקול של סרט אימה מתחיל להתנגן בראשי מיד (לא שאני רואה סרטי אימה, כן). מיד מתחילה לחשב תוכניות למילוט מהערב הזה: לא להרגיש, לא לדעת, לעבור לידו. את ליל הסדר הראשון אחרי שטל נהרג התחלתי לתכנן עוד בזמן השבעה, כי פחדתי ממנו מאד, והעברנו אותו עם חברים של טל, כשבכל פעם לאורך הערב מישהו/י אחר/ת מאיתנו פרץ בבכי. היה זוועה. את ליל הסדר השני העברתי עם המשפחה של מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי. זה החג האהוב עליו ואני ישבתי בקצה השולחן ולא הפסקתי לבכות. היה איום ונורא. אז הבנתי שחגים בכלל והחג הזה בפרט הם לא בשבילי, לפחות לא בזמן הקרוב. את ליל הסדר השלישי העברתי בארוחת ערב וסרט בביתה של חברה. אמרתי לה שזה רק בתנאי שאני לא רואה בארוחה הזו אף אחד מ"מאכלי החג" - שזה סתם יהיה 'ערב בנות' עם אוכל וסרט. והיה ערב כיפי, שלאחריו יצאתי עם חברים לבר. אני לא שותה - זה היה רק כדי לצאת. את ליל הסדר הרביעי העברתי בזכות סוכן הנסיעות הגאון עומר לוי בטיסה: טסתי לכנס מקצועי באנגליה וטסתי על ליל הסדר, אז לא חשתי בקיומו - הייתי בו באוויר. והנה ליל הסדר החמישי מתקרב, ואני רק רוצה לברוח, לברוח, לברוח, ואני רק מסתכלת על התאריך הזה ביומן שמתקרב וכבר עולות דמעות, דמעות, דמעות. אני הולכת לעשות משמרות תגבור לקראת החג בחנות מתנות בה עבדתי בעבר, וביקשתי שישבצו אותי לעבודה בערב החג, כי ככה היום הזה יעבור מהר יותר, אני מקווה, וקבעתי עם חברים שגם הם לא מציינים את ליל הסדר שאבוא אליהם בערב, ואם התוכניות שלהם ישתנו, קבעתי עם חברה שנלך לסרט כ-Plan B (מסתבר שבתי קולנוע עובדים בעיר גם בליל הסדר, who would have thought). פעם הייתי זו שקונה מתנות לחג וקישוטים לבית, לא זו שמוכרת אותם. מזכירה לעצמי לנשום, לנשום, לנשום, עם הכאב, כאב, כאב, כשבעצם, מה שהכי בא לי לעשות זה לצרוח, לצרוח, לצרוח.
(אני גם לא קוראת / רואה את "משחקי הכס". זה אלים ואכזרי מדי בשבילי. אבל כ"מם" זה היה נראה לי מתאים).
ארבע שנים. מה ארבע שנים? איך זה נהיה ארבע שנים? מתי זה נהיה ארבע שנים? בשנה וחצי האחרונות הכרתי את: ליאור - אחיה של מיכל, שרון ואורית - האחים של מאור, ליאת - אחותו של ארז, שרון וטל - אחיותיו של נועם ודור - אחיו של טל. ול"משפחה" שלנו הצטרפה גם חברתי רעות, שמעכשיו תוכר גם כ"רעות - אחותו של עדי". איכשהו מה שחסר - הוא מה שנוכח, ומה שנוכח הוא מה – או ליתר דיוק מי – שחסר. והכרתי גם את ענת - אשתו של נועם, ואת יאיר - הבן של מידד. והם מסתכלים עלי בתור ה"מנוסה": זו שאיבדה אח לפניהם. ואני מסתכלת עליהם, כשהכל כל כך טרי אצלם (כמו שהסתכלו עלי בשעתו חברי ערן - אחיהם של עידו וניר, גלית - אחותו של גיל וגילי - אחיו של גיורא), ולא מבינה: איך עבר הזמן הזה? איך אני פתאום בתפקיד זו שמחבקת אותם כי היא כבר היתה שם בעצמה? מגיל צעיר הייתי מודעת לכך שההורים שלנו מבוגרים ושאני רוצה ליהנות מהם כל זמן שהם כאן, כי יום נוראי אחד הם כבר לא יהיו פה. אבל אף פעם, אף פעם, לא חשבתי צעד אחד הלאה, על כך שיכול להיות שיום נוראי אחד ענבל, או אני, או אתה, לא נהיה פה. המחשבה הזו לא חלפה במוחי אפילו לא פעם אחת. בגלל זה גם לקח לי רגע לקלוט אז את מה שאמא אמרה, שאתה נהרגת, כי לא היתה קיימת מציאות כזו עד לאותו רגע. לא היה קיים שום יקום: דמיוני – חלופי – מקביל שבו היתה מציאות כזו, אפילו לא לשניה, וברגע אחד נפתחה מציאות חדשה ומבהילה שכזו, שבה אתה מת. אז איך נהיה שזו המציאות שאנחנו חיים בה כבר ארבע שנים? המציאות הזו שלא היתה קיימת עד אותה שניה? היה איזה קונצרט של העפרוני פעם, לפני המון שנים, נדמה לי בבית התפוצות, שבו עמדתי בכניסה לאולם וחילקתי פרחים לקהל, כבר לא זוכרת למה. מישהו מהבאים שאל אותי מי אני ואמרתי בגאווה ש"אני הבת של מיה". הוא שאל אותי איך קוראים לי, ואמר לי: "יום אחד אמא שלך תגיד "אני אמא של ורד", והסתכלתי עליו בתמיהה. אבל אתה יודע מה – הוא צדק, הגיע יום כזה. רוב הזמן אני "הבת של מיה", אבל גם יש פעמים שבהן אמא היא "אמא של ורד". תמיד אמרתי בגאווה ש"אני אחותו של טל", ואתה יודע מה – זה חסר לי: חסר לי שאתה כמעט לא הספקת להגיד: "אני אחיה של ורד", כי רוב הזמן רק הייתי אחותך הקטנה. אבל אתה יודע מה, אני כבר אישה בת 41, ואני עושה דברים, ואני כל כך רוצה שתהיה פה ושתהיה גאה בי, ואני כל כך רוצה שלא רק אני אגיד שאני "אחותו של טל", אלא שגם אתה תגיד "אני אחיה של ורד". ואני מפחדת שתמיד ארדוף אחרי הדבר הזה שאני לא אוכל כבר להשיג: שאחי הגדול יהיה גאה בי. שמתי לב לזה לראשונה כשעידו קינן ראיין אותי ביולי 2012 לסמול טוק בהארץ, ואחת השאלות היתה: "מי הכי יתגאה בך?", ועניתי מיד, בלי לחשוב או להסס: אני מקווה שאתה.
צילומסך מהמייל של עידוק אלי
צילומסך מהמייל תשובה שלי לעידוק
בתקופה שהתראיינתי אחרי קליפ הגירושין התקשרת אלי יום אחד כדי לנזוף בי. הייתי מאד מופתעת, כי למיטב זכרוני זו הפעם היחידה שהתקשרת אלי כדי לנזוף בי: "את צריכה להתקשר אלי וליידע אותי כשאת מתראיינת! או לפחות לשלוח לי סמס". "אה... אני כותבת בפייסבוק", התגוננתי, מופתעת. "זה לא מספיק!" נזפת בי: "אני לא תמיד מול מחשב ולא תמיד מול פייסבוק". "או קיי", אמרתי, כשאני בעצם מופתעת וגאה מהנזיפה הזו, "איידע אותך מעכשיו", ואחר כך הקפדתי לסמס לך לגבי כל ראיון שלי בטלוויזיה וברדיו. אז אם המשפחה שלנו לא מבינה למה אני מיידעת אותם על כל ראיון שלי: אז הנה, זו הסיבה: אני מיידעת אותם כי אני לא מיידעת אותך. בפעמים הראשונות הייתי מסתובבת לפני ואחרי כל ראיון עם תחושה שאני שוכחת משהו, וניסיתי להבין מה, ואז הבנתי שהנזיפה הזו שלך היתה כמו תכנות שהוטבע בי, וזה מותנה אצלי, לפחות לסמס לך בכל ראיון. אז אני מיידעת את כולם - במקומך. השיר שאשמיע תיכף מדבר על כך שאנחנו מרגישים בחסרונו של משהו רק כשהוא כבר חסר. עבדתי פעם עם מישהי שאמרה לי שנמאס לה מה"ברור בדיעבד", ושאלתי אותה למה היא מתכוונת, והיא הסבירה שנמאס לה מסיטואציות שבהן "בדיעבד, ברור ש...". היא רוצה שזה יהיה ברור כבר עכשיו, לא רק בדיעבד. ואני מצטרפת אליה: הלוואי והייתי יודעת עוד כשהיית כאן, כמה תהיה חסר כשכבר לא תהיה כאן. השיר גם מדבר על חלומות, ואני לא יודעת מה יותר גרוע: זה שגם בחלומות אני יודעת שאתה מת, או את אותם החלומות הנדירים שבהם אני לא יודעת שמתת, ואז כשאני מתעוררת אני נזכרת מחדש. ומה שעוד יש לי להגיד על השיר שאשמיע הוא: אני מצטערת, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה - לא יודעת How to let you go.
