הלב קצת נחמץ מאזכרה משותפת, כי הרי גם טל וגם אבא היו אנשים שלמים, כל אחד כשלעצמו, שמגיעים להם אזכור ונוכחות בזכות עצמם, בנפרד.
אבל ענבל ואני מותשות מאזכרות, ולערוך שתיים נפרדות באותו החודש זה לא קל, מה גם שכמה כבר אפשר לטרטר את המשפחה שהיתה רוצה להגיע לשניהם? אז אזכרה משותפת it is (התאריך של טל הוא 2/3, התאריך של אבא הוא 18/3, האזכרה המשותפת היתה באמצע ביניהם: 10/3).
רציתי לדבר גם על טל, אבל אין לי את הכוחות לגם וגם, מסתבר, אז הפעם, מדברת רק על אבא:
ביום שני השבוע הייתי בשתי לוויות.
בלוויה הראשונה פגשתי כמה מהנוכחים כאן: היי. בסופה, דיברתי עם חבר שאמר לי שאמא שלו נפטרה לפני כ-40 שנה והוא היה מאז בקבר שלה בערך פעמיים. הוא מרגיש שהיא כל הזמן איתו ולא חש צורך להיות פיזית במקום קבורתה. אמרתי לו שאני כן רוצה אזכרות לא רק כי כאן הם קבורים אלא כי זו ההזדמנות לדבר עליהם ולשמוע עליהם.
אחרי הלוויה השניה, בקיבוץ רבדים, התכנסנו בבית בן משפחה שגר בקיבוץ. רציתי תה אז נכנסתי למטבח להכין לי, ואשתו התנצלה שטרם הוציאה תיונים וכפיות, שהם לא די ערוכים. אמרתי לה שזה נהדר, כי זה אומר שאין להם ניסיון רב באזכרות ובשבעות. אחרי כשעה היא נזכרה שהם עוד לא הוציאו את הפירות, ואני חייכתי ואמרתי: "איזה יופי".
כי אנחנו, לצערנו, מתורגלות היטב.
- אני מרגישה שענבל ואני עולם הולך ונעלם. היתה למשפחה "שריקה משפחתית", כזו שכשנמצאים מחוץ לבית ושומעים אותה, יודעים שמחפשים אחד את השניה. אבל גם ענבל וגם אני לא יודעות לשרוק, וכל אחת מאיתנו זוכרת את נעימת השריקה קצת אחרת.
- היה חשוב מאד לאבא שלכל דבר יהיה מקום - ושכל דבר יהיה במקום שלו. אחד הדברים שהוציאו אותו מדעתו היה אם, למשל, הייתי לוקחת את המספריים מהמגירה במשרד שלו - ולא מחזירה אותם לפני הפעם הבאה שהוא היה צריך אותם: "אני רוצה להושיט את היד ושזה יהיה שם!"
- אבא מאד אהב את הסרט "שירלי ולנטיין", ואהב במיוחד את הסרט "קפה בגדד". הוא היה אומר בכל הזדמנות: "הנה ההוכחה שלא חייבים אקשן, מתח, אלימות, סקס ותקציבי עתק כדי ליצור סרט נ-ה-ד-ר"
- אבא אהב לאכול חריף. העלבון הגדול ביותר שהוא יכול היה לומר על אוכל כלשהו שאכזב אותו, היה: "זה חריף זה? אפשר לאכול את זה עם כפית!"
- עם כל זה שאבא היה איש העולם הגדול, שאכל במסעדות מרובות כוכבי מישלן בשלל מקומות, אחד הדברים האהובים עליו היה לאכול סתם, פשוט, מלון.
- כשאבא גר בלונדון והיה סטודנט שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, רק פעם ב-___, כשהרגיש שהוא יכול או צריך להתפנק במשהו, הוא היה מרשה לעצמו להזמין: כריך BLT. מאז תמיד הסתכל עליהם בחיבה כשראה אותם בתפריטים, ואני, למרות הצמחונות, עושה את זה גם.
- אבא היה מאד אירופאי בתפיסתו. למשל, הוא לא הסכים שיאכלו גרעינים שחורים בבית כי "זה לבנטיני". אמא הצליחה לשכנע אותו שלאכול גרעינים לבנים זה בסדר.
- כשאבא הראה לי לראשונה את זה (ושאל אותי מה זה לדעתי, התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היתה: "גיליוטינה לגמדים". זה, אגב, קוטם קצוות סיגרים לפני שמתחילים לעשן אותם.
- ב-87' אבא חזר הביתה איזה יום ואמר ששמע ברדיו שיר שמצא חן בעיניו. ענבל מיד זיהתה במה מדובר וקנתה לו במתנה את הקלטת של סוזאן וגה שעליה Tom’s Diner, שיהיה לו לשמוע באוטו. מאז ולתמיד אבא אהב לשמוע אותה, ובתחילת שנות ה-90', כשאבא ואני היינו ביחד בלונדון, הלכנו להופעה חיה שלה ביחד.
לימים, אבא ישב בבית קפה או בר בשדה תעופה כלשהו והסתכל על אישה צעירה שנראתה לו מוכרת. הוא לא הצליח להבין מאיפה הוא מכיר אותה וניסה למקם אותה על פי קבוצת גיל: אולי בת של איזה חבר? בעודו מתלבט, נשמע במערכת ההכרזה: "מיס סוזאן וגה, מיס סוזאן וגה, the plane is waiting for you", והצעירה זינקה ממקומה ורצה.
- אבא מאד אהב את יוני רכטר ואת אחינועם ניני, ותמיד היו לו באוטו בהתחלה קלטות ואח"כ דיסקים שלהם, והוא אפילו נהנה ללכת להופעות שלהם. גם אנחנו אוהבים אותם, היינו בהופעות שלהם, ויש לנו באוטו אלבומים שלהם, על דיסק-און-קי.
איל ואני טסנו לחו"ל בספטמבר לחודש וחצי, ובנובמבר טסנו לשלושה וחצי חודשים. חזרנו לאזכרה. חו"ל מזכיר לי המוני חוויות עם ההורים, כי גם הם, כמונו, אהבו חו"ל (חלקכם אולי זוכר שבהספד שלו אמרתי שבתור ילדה חשבתי שהנסיעות התכופות שלו לחו"ל הן סימן לכך שהוא מרגל).
נסיעות תמיד היו חלק גדול ומשמעותי מחיי המשפחה: האריזות המדוקדקות לפני, הנסיעה לשדה, הפרידה ליד המדרגות הנעות, השהות בחו"ל עצמה, האיסוף משדה התעופה כשחוזרים, וכמובן – פתיחת המזוודות כשמגיעים הביתה.
- לקראת הנסיעות שלנו קנינו מזוודות חדשות. כשאיל שאל אותי איזה קוד נעילה לשים, היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה הקוד הקבוע של אבא (אם כי אבא כנראה היה מאוכזב מכך שלא למדתי מהדוגמה האישית שלו ולא קנינו: "רק Samsonite או Delsey!")
- אבא מאד אהב לטוס וכאמור מאד אהב סדר: לכל דבר צריך שיהיה מקום - וכל דבר צריך להיות במקום שלו. לכן כל פעם מחדש בנסיעות האחרונות הצטערתי ש-Packing Cubes
עוד לא היו קיימות (או לפחות אני עוד לא הכרתי אותן) כשאבא הרבה בנסיעות. הן היו כל כך מוצאות חן בעיניו, עם איך שהמזוודה הרבה יותר מסודרת, ולכל דבר יש מקום יעודי ב-Packing cube יעודי.
- עוד דבר שאבא הטביע בי שקשור לנסיעות: כשהמזוודות מגיעות, הדבר הראשון שעושים אחרי שמורידים אותן מהמסוע זה להוריד את כל המדבקות, התווויות והתגיות: גם כי "אף אחד לא צריך לדעת מאיפה הגענו" וגם כדי שלא יווצר חלילה בלבול בטיסה עתידית.
- כשאבא ואני היינו בחו"ל ביחד, ידעתי שהשיטוטים בבתי הכלבו הענקיים בלונדון יביאו אותנו מתישהו למחלקת ה-do it yourself, ושאבא יעבור בעניין ובסקרנות על פני כללללללללללל המכשירים של Black & Decker שבתצוגה.
- דבר נוסף שאבא תמיד היה עושה ואני עכשיו עושה גם, זה: כשחוזרים, דבר ראשון פותחים את כל המעטפות שהגיעו בדואר בינתיים.
- המשפחה גרה בלונדון לפני שנולדתי. אחרי שהם חזרו לארץ ולפחות עד שסיימתי צבא, אבא הביא מנסיעותיו ללונדון דברים הכרחיים לניהול משק בית תקין, כמו: סוג מסוים של מטליות למטבח וסוֹגִרים מחוט גמיש לשקיות אשפה.
- אבא היה מאד מוכוון בינלאומיות במחשבה שלו. המטבעות הנוכחיים של שקל חדש אחד ושל חצי שקל חדש הונפקו בארץ ב-85', ואבא ממש כעס כשראה אותם לראשונה. כי המחשבה הראשונה שלו היתה: "למה לבלבל ככה תיירים?!" (מטבע של חצי שקל גדול יותר ממטבע של שקל, למרות שהערך שלו נמוך יותר מהשקל). זה עדיין מדהים אותי: גם שזו היתה המחשבה הראשונה שלו, וגם עד כמה זה הכעיס אותו.
- ההורים אהבו לטייל בחו"ל ביחד, והיתה להם חלוקת תפקידים קבועה: אבא נהג ואמא ניווטה. היו לנו המוני ספרי מפות של אירופה בבית, ואמא תמיד היתה גאה ביכולת הניווט שלה. איל ואני, לצערי ולשמחתי, מנווטים בחו"ל רק עם אפליקציות.
- איל ואני הסתובבנו במקומות שהיו בהם דוכני סיגרים ברחוב, ומיד הרמתי את האף בסנוביות שהיתה לאבא כלפי מקומות כאלו: "כאילו שבתנאי אחסון כאלו יכולים להיות סיגרים איכותיים"
- ההורים ואני תמיד דיברנו הרבה בטלפון בשוטף, אבל כשאחד מאיתנו היה בחו"ל, דיברנו ממש כל יום. כיוון שחישובים הם לא הצד החזק שלי, פעם התקשרתי לאבא למלון בלונדון והערתי אותו בשש בבוקר, כי התכוונתי להתקשר אליו בשמונה. הוא עדיין שמח שהתקשרתי.
- לשמחתנו איל ואני גילינו בספטמבר האחרון שאנחנו נהנים מקרוזים, ומאז כבר היינו בארבעה.
רק שכל כך, כל כך חבל לי שגיליתי את ההנאה הזו רק כשההורים כבר אינם, כי זה היה כל כך מוצא חן בעיניהם: אבא היה יכול לשבת ולנוח ולהסתכל על הים או הבריכה מבלי להתרוצץ, ואמא היתה יכולה ללכת לטייל במהלך היום, ובערבים להיות בקונצרטים ובהופעות.
- לאבא היו מילים משל עצמו, ואיל כבר פיתח את החוש שכשאני אומרת מילה מסויימת, הוא שואל עליה: "של אבא שלך?", וחלקן כבר הפכו להיות שגורות גם בפיו, למשל: "ליסטה" – רשימה, "מחוטל" – כל מכשיר, "מוזיקנט" – מוסיקאי מהזן המעופף, ומילה שאיל למד בקרוז בזכות זו שהם העסיקו קומיקאי: "בדיחר".
- כשהייתי ילדה, היתה לי בובת פרווה של גורת כלב-ים שהיתה אהובה עלי וצמודה אלי. קראתי לה מיפי.
באחת מהנסיעות לחו"ל, גילינו לפני העליה למטוס שהיא נשכחה בחלק אחר של השדה, ואבא רץ את כולו הלוך ושוב וחזר איתה, כולו מזיע, רגע לפני שסגרו את הגייט.
באחד מהקרוזים שלנו עצרנו ברפובליקה הדומיניקנית והיינו בפארק ששמו Ocean World, שבו חווינו את אחת החוויות המרגשות בנסיעה הזאת – מפגש עם כלבת ים (וידאנו לפני ההגעה, כמובן, שזה מקום בו מתייחסים היטב לבעלי החיים). ליטפנו אותה, הצטלמנו איתה וקיבלנו ממנה נשיקות על הלחי. מצאתי את עצמי "בוחקת וצוחה", כפי שאמא נהגה לומר, כי כל כך רציתי להתקשר אליהם ולספר שפגשתי מיפי אמיתית.
זו לא אותה הבובה מילדותי, אבל המפגש עם כלבת הים הדומיניקנית שלח אותי לאיביי לחפש כמותה – ומצאתי.
- באחד הקרוזים, כשעגנו ליד אחד האיים, היתה על החוף מוסיקה בווליום גבוה, שנשמעה עד אל תוך החדר שלנו: הארי בלפונטה, שאבא מאד אהב. אז במסגרת זה שהיום אני יכולה, אני אשמיע לכם שיר בגרסה שמשלבת אהבה שלי ושל אבא: שיר של הארי בלפונטה, בניחוח האיים הקריביים אליהם טיילנו – אבל בביצוע מתוך תוכנית החבובות. התוכנית הספציפית הזו היתה לנו בבית במלואה, על קלטת VHS, ואבא ואני צפינו בה ביחד פעמים רבות.
