כתבתי על רכיבה בתאילנד

כשהגעתי לתאילנד ביולי 2011, הדבר האחרון שחשבתי שאתעסק בו יהיה אופנועים. ורכיבה על אופנועים. ואנשים שנפצעים כשהם רוכבים על אופנועים. 
אבל למציאות היו תוכניות משל עצמה, וכבר בשבוע הראשון חברתי ד' נפצעה, וכבר בחודש הראשון נפצעה עוד חברה, קארה שמה, ובאמת בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי כותבת על זה, ומתחקרת את זה, ונוסעת ברחי האי (סמוי) כדי לראיין אנשים, והולכת לבתי חולים כדי לאסוף חומרים. 
חשבתי שזו תהיה כתבה, ואחר כך חשבתי שזה יהיה מאמר, ואחר כך נהייתי עסוקה עם דברים אחרים וזה ישב זנוח בצד. ופתאום ביום שבת אחד החודש הרגשתי שאני רוצה שזה יעלה לאוויר, ושזה יעלה לאוויר עכשיו, אז זה מה שעשיתי כל אותה השבת, ובשלוש בלילה זה היה באוויר. 
ועכשיו, כשזה מפורסם, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את זה, כדי שכמה שיותר אנשים יחזרו מתאילנד, שאני כל כך אוהבת, כשהם בריאים ושלמים. 
אתם מוזמנים לקרוא ולהפיץ - באופן כללי, וספציפית למי שאתם מכירים ועומד לנסוע לשם: שקיעה ורודה, ים כחול, תחבושת לבנה - או - מי אמר חופשה קסומה בתאילנד (ולא קיבל)? חלק ראשון, חלק שני. 

מה שאמרתי בקונצרט הפרישה של אמא שלי ממפעל החיים שלה, 'מקהלת העפרוני', יוני 2013

הרבה אנשים שואלים "מה מיה תעשה אחרי שהיא תפרוש מהעפרוני?" – אבל לא מספיק אנשים שואלים "מה משפחת שביט תעשה אחרי שמיה תפרוש מהעפרוני?" 

לא, אני רצינית – על מה אנחנו נדבר בארוחות מעכשיו? ב-32 השנים האחרונות לא עברנו ארוחה אחת בלי שדיברנו על המקהלה - בוקר, צהריים, ארוחת ארבע או ערב - זה יכול להיות על החזרה הקודמת או על הקונצרט הבא, על בוגרת של המקהלה או על מישהי במקהלה הנוכחית – אבל עוד לא קרה שנפגשנו, בפורום מצומצם או מורחב, ולא דיברנו על המקהלה.

איך נעביר נסיעות ארוכות? אני עד היום זוכרת את השיחה, בה אמא אמרה לי תוך כדי נהיגה, ש"אין כמו הפיאנו של מקהלת טפיולה". 

מי יקבלו את פני כשאני מגיעה הביתה לביקור, אם הסלון לא יהיה מלא בעפרוניות סביב אמא שליד הפסנתר, כי יש חזרה בקולות נפרדים? "היום זה הסופרניות". (מי שהיו אצלנו בבית בחזרה, תרימו יד). 

מה יעיר אותי בבוקר, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד נגן, ופשוט תהיה חייבת להשמיע לו איזו הקלטה, אז היא מפעילה את המערכת ומקרבת את הטלפון האלחוטי לרמקול: "אתה שומע איזה יופי?" (מי שזה קרה לו, שאמא השמיעה לו הקלטה דרך הטלפון, תרימו יד).  

מה ירדים אותי בלילה, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד מלחין, ותוך כדי שיחה תהיה חייבת להמחיש לו משהו, אז היא מתיישבת ליד הפסנתר עם הטלפון מול התווים ומגננת לו, לתוך הטלפון? (מי שזה קרה לו, שאמא ניגנה לו על הפסנתר משהו לתוך הטלפון – תרימו יד). 

ומי יגיד לי מתי חנוכה? אתם יודעים שבכל יום מימות השנה אפשר לשאול את אמא מתי יוצא חנוכה בשנה הבאה, והיא תגיד לכם? "חנוכה יוצא בשנה הבאה בין יום זה ליום זה, מתאריך זה עד תאריך זה" -  כי בכל חנוכה יש, כמו שכולנו יודעים – סמינריון העשרה. 

את מי אני אבקר מאחורי הקלעים? אני לא יודעת איך זה להגיע לקונצרט ולא ללכת למאחורי הקלעים. יש לנו את הרוטינת "לפני עלייה לבמה" שלנו (אתם מכירים את זה, שתמיד צריך מישהו שיסתכל עליכם ויראה שהתווית של הבגד לא מבצבצת החוצה? אז את זה אני עושה). 

מישהו יכול לעשות לנו deprogramming, בבקשה? כי אנחנו מתוכנתים שאמא בחזרה כל ראשון ורביעי בערב, וגם שבת אחת בחודש. אני חוששת שאנחנו פשוט נעבור על ידה בלי לראות אותה, כי המוח שלנו לא יוכל להכיל את המידע החדש הזה, שאמא זמינה עוד שני ערבים בשבוע פתאום. 

ומה יהא על אבא שלי? בשביל מי הוא ייכנס עכשיו לאוטו בשש בבוקר ויסע לירושלים להגיש טפסים ידנית, כי אחרי ניסיון כאוב רב שנים מול מוסדות הממשלה, הוא יודע שזו הדרך היחידה לוודא שכל הנספחים לא רק הוגשו, אלא גם התקבלו, בבקשות לתמיכה התקציבית? (דרך אגב, כמות הנספחים עלתה ממספר בן ספרה אחת למספר דו ספרתי בשנים שבהן אבא מטפל במסמכי המקהלה). 

אמא היא הלב של המקהלה, אבל גוף לא יכול לתפקד רק עם לב. בנוסף למנהלת המקהלה, יש למקהלה עמותה ולעמותה יש ועד מנהל, שמספק ללב את החמצן, הדם, כלי הדם וכו' – כל מה שהלב - והגוף - זקוקים לו כדי לתפקד. לא רק אמא פורשת, גם אבא, שהוא חבר הועד המנהל, פורש מתפקידו כמזכיר העמותה. הנה דוגמה קטנה ומייצגת: חגגנו לו יומולדת 80 לפני חודשיים. הוא אמר לי לפני שהתחלנו: "תעשי לי טובה, אני מפחד שאני אשכח, איך שאת רואה את שמעון חפץ מגיע, תקחי אותו למשרד ותוודאי שהוא חותם על הצ'קים של המקהלה". אחרי שכל האורחים הלכו אמרתי לאבא "יו, סליחה, מההתרגשות שכחתי לקחת את שמעון לחתום!" ואבא אמר "אל תדאגי, אני זכרתי ולקחתי אותו והוא חתם". אתם מבינים? באמצע יומולדת 80 של עצמו, הוא זכר שצריך להחתים על צ'קים. וגם לשמעון זה לא נראה מוזר. הוא רגיל. כי עד כדי כך המשפחה היא חלק מהמקהלה, והמקהלה היא חלק מהמשפחה.   

אני לא יודעת מה לענות כששואלים אותי: "אז מתי את היית במקהלה?" - אמא הקימה את המקהלה כשהייתי בת שבע - שמונה. היא היתה אוספת אותי מבית הספר היסודי ולוקחת אותי איתה לחזרות. רשמית הייתי במקהלה רק בחטיבת הביניים, אבל בתיכון ובצבא הייתי עוזרת במאי ב"זעקי ארץ אהובה", ועוזרת הפקה ב"נערות טולדו", והייתי רצה לשבת בחזרות ובכל ההופעות של "העיקר זה הרומנטיקה". והקטעי וידאו שראיתם כאן בסרט - אני ישבתי ברובם בקהל. ועכשיו אני בת 39, ורואה כאן כל כך הרבה פנים שהם חתיכות בפאזל שמרכיב את שנות העפרוניות שלי. חזרות, קונצרטים, פרויקטים. כמה חוויות. כמה אמנים, יוצרים, אנשים מובילים בתחומם, שאמא הפכה אותם מאובייקטים להערצה למעריצים בעצמם. 

בכל הברכות ששמענו הערב הוזכרה המילה משפחה. הבעיה היא שנעשה לאחרונה שימוש במושג משפחה שקצת הוזיל אותו, כי כל בנק וחברת סלולר מנסים לגרום לנו לחשוב שזה שאנחנו לקוחות הופך אותנו למשפחה. אז אני רוצה שתשימו את כל זה בצד ותאמינו לי ולהם, שבוגרות ובוגרי העפרוני הם באמת המשפחה הלא ביולוגית שלי, פשוט בגלל שאמא שלי גידלה גם אותם. וזה היה לי טבעי וברור לחלוטין ומובן מאליו, שבוגרות המקהלה ישירו בחתונה שלי, ואחר כך בקליפ הגירושין שלי, ואחר כך בלוויה של טל, ובשלושים, וביום השנה, ובאזכרות. כי ככה זה משפחה – ביחד גם בשמחות וגם באסונות. בדיוק כמו שאמא גם מוזמנת לחתונות של הבוגרות, וגם נמצאת איתן באסונות שפוקדים גם אותן, לצערנו.  

לא תמיד הכל היה כל כך ורוד. כשהייתי קטנה זה היה לי קשה, להיות הבת של המנצחת, ולהתחלק עם עוד כל כך הרבה בנות באמא שלי. וגם לבנות זה היה קשה, שהן היו צריכות להתחלק באמא מיה שלהן איתי, ואולי הן גם קצת קינאו, שהיא לא האמא הביולוגית שלהן. אבל ככל שאני, והן, גדלנו והתבגרנו, הבנתי איזו זכות נפלה בחלקי, שיש לי כל כך הרבה אחים ואחיות לא ביולוגיים, ואמא שיש לה כל כך הרבה מה לתת, ששלושת הילדים הביולוגיים שלה לא מספיקים לה, והיא נותנת כל כך הרבה, במשך כל כך הרבה שנים, לכל כך הרבה ילדים וילדות, שגדלים להיות נערים ונערות, שגדלים להיות גברים ונשים, ויש לה יכולת לאהוב ולהכיל ושיהיה לה אכפת מכולם, מאז ולתמיד. 

אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה קטנה: לא מזמן נכנסתי עם ההורים לבית קפה כשבמקרה עבדה בו בוגרת של המקהלה. זה הזכיר לאמא אותה, ואת האחיות שלה, שהיו גם הן במקהלה, ואת הנסיעה של המקהלה לחו"ל כשאני הייתי בכיתה ז' - היא עד היום זוכרת מי התגעגעה אז הביתה (!). 

אז אני כבר לא מקנאה, חוץ ממתי שאני כן: כשישבתי בקהל של הקונצרט "תהילים ותהילות" בחודש שעבר, כאן באולם הזה, מצאתי את עצמי מקנאת שוב – מקנאת באותם עפרונים על הבמה, שזכו לחויה הזו. של להרכיב עם אמא והאמנים והתאורן והבימאית וכו' את הקונצרט הזה. 

נכחתי עד היום בעשרות? מאות? לא יודעת איך סופרים את זה? חזרות וקונצרטים, אבל לקראת היום מצאתי את עצמי מצטערת שלא הייתי אפילו ביותר. כי איפה עוד יש חוויות כמו ללמוד על איפור יפני ולבישת קימונו כהלכתו מאשת שגריר יפן בישראל, או ללמוד מבטא גאלי משגריר אירלנד בישראל? שכמובן מגיעים לעבוד עם המקהלה בעצמם, כי כמו שכבר ראינו בסרט - מי יכול להגיד לאמא לא? 

עשרה ימים אחרי שטל נהרג אמא נפגשה עם המקהלה, וסיפרה להן על הילדה והכפר ביפן עם החסידות, שאני לא אספר כרגע מפאת קוצר הזמן – תבקשו ממנה בהזדמנות. והיא סיפרה להן שטל הוא כמו הילדה הזו, מחולל שינוי בחיים של אנשים רבים כל כך. אז אני מקווה אמא, שאת יודעת, שאת כמו הילדה הזו בעצמך, כי נגעת דרך המקהלה בחיים של עפרוניות רבות כל כך, ודרכן במשפחות שלהן. אז יש לי פה את חסידת המזרח היפנית בשבילך, כתזכורת. 

תודה לדל'ארטה על ביצוע המתנה על פי הזמנתי, באמצעות אמן מיניאטורות שעובד עם החנות, ותודה לרן לוי-יממורי על הייעוץ המקצועי לגבי אפיון החסידה. 

יומולדת 80 לאבא, אפריל 2013

ככה אני רגילה לראות את הדשא של ההורים - ערוך ומקושט לחגיגה. ערכנו כאן את חגיגת הלידה של רותם, בתו הבכורה של טל. את מסיבת החתונה של אחותי האמצעית ענבל. את ברית המילה של דן, הבן הקטן של טל. את ימי הולדת 70 גם של אבא וגם של אמא. את היומולדת 30 שלי. 

לא לראות את הדשא עם סוכת אבלים עליו, עם כסאות פזורים בחוסר חן, עם כוסות חד פעמיות משומשות שהפכו למאפירות. 

חגגנו לאבא שלי יומולדת 80 באפריל, וזה לא היה מובן מאליו בכלל, שנצליח. 

העמדתי פנים שטל עסוק מדי מכדי לבוא - ואז מצאתי את עצמי כועסת עליו, שאיך הוא יכול להיות עסוק מדי ולא לבוא ליומולדת 80 של אבא. הרגשה מוזרה, לבנות מעקף לכאב דרך כעס על איש מת. 

שוב חלמתי עליך הבוקר.

חלום ארוך ומלא פרטים. 
אתה נראה כל כך חי, כל כך מוחשי. 
וזו הפעם השנייה שאתה אומר לי בחלום שאני לא צריכה להתאמץ כל כך. אני תוהה למה אתה מתכוון. 

הדבר השני בערך שחשבתי עליו אחרי שהתעוררתי היה איזה מזל שבחרתי לא לראות סרטוני וידאו שלך, כי ככה אני יודעת בוודאות שההקרנה שראיתי בחלום היא רק מתוך הזכרונות שלי אותך. הקרנה פרטית של המוח שלי, בלי שהתערבבו פנימה סרטוני וידאו כפי שאנשים אחרים צילמו אותך, ראו אותך, זוכרים אותך.  

מעסיקה את עצמי כדי לא ללכת לישון

לפעמים אני משאירה את עצמי ערה, בכוח, כמה שאני רק יכולה, כדי שאהיה עייפה מאד כשאלך לישון ואירדם כמה שיותר מהר. 
אני מפחדת להיות עם כל מה שעולה ברגעים האלו לפני שאני נרדמת. 

יש ימים, כמו היום, שקשים לי, ואני אפילו לא יודעת למה. פשוט קמתי ככה בבוקר. מסתובבת כל היום, גם בעבודה, בהרגשה שהבכי אורב מעבר לפינה. הרגשה שאם אעצור, אפילו לרגע, מפלצת האבל תתפוס אותי ותפרק אותי לחתיכות, ואני מרגישה מספיק מפורקת גם ככה, אז אני מעסיקה את עצמי כדי לא לפגוש אותה. 

אתמול זה היה מרתון של Buffy, היום זה מרתון של Gilmore Girls. 

זה לא רק טל, זו מין הרגשה כללית כזו שדברים פרומים בקצוות, שאני פרומה בקצוות, שהחיים פרומים בקצוות. 
שיש משהו בסיסי לא בסדר באיך שהכל עובד בחיים האלו, כי כל דבר נושא בחובו את זרע הפורענות שלו. עצם העובדה שאני אוהבת אנשים טומנת בחובה פוטנציאל לחורבן - החורבן שהאובדן הפוטנציאלי שלהם עלול להביא איתו. 

אז כן, אני מבינה שזה עדיף לאהוב מאשר לא לאהוב, וכן, אני מבינה שלא כל פרידה היא טרגית, ואני אפילו חושבת שאני מבינה שלא כל מוות הוא טרגי, אבל...יש ימים שבהם זה קשה יותר מאשר באחרים. ימים שבהם אני מרגישה שהכל קלוש, תלוש, אבוד, מייאש, חסר טעם, סר טעם, מפחיד, קשה. שכל כך הרבה דברים כבר השתבשו, וכל כך הרבה דברים עוד עלולים להשתבש, שכל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולכסות את הראש עם הפוך. אני אפילו לא מצליחה להסביר מה כל כך רע, מה אני מרגישה, למה אני מרגישה, דווקא היום, כל כך אבודה, ושהכל כל כך אבוד. 

אני מנסה למצוא משהו חיובי לסיים איתו את הפוסט הזה: אז אולי אני עוד לא מלטפת את הדרקון, אבל בזה שאני מתחמקת מלפגוש אותו אני מכירה בקיומו, אז זה כבר משהו, נכון? (דרקון אין דבר כזה). 

בציפורניים

בציפורניים 

יש לילות שאני מרגישה שאני מגיעה לבוקר שאחריהם בציפורניים. 

טריגר

ימים - ולילות - שבהם כל דבר, כמעט, הופך לטריגר. 
ימים - ולילות - שבהם אני מרגישה שהבור כל הזמן לידי, ושבכל רגע אני עלולה ליפול פנימה לתוכו. 

דימויים 

אתמול, תוך כדי נהיגה חזרה מחופית לתל אביב, עלה בי דימוי שיושב לידי גוש גדול של אֵבֶל בלתי מעובד. גוש של Raw pain, raw sorrow, raw grief. כמו הג'לי השחור האסייתי, שבעיני הוא בלתי ניתן לאכילה. 

גוש גדול שיושב לידי כל הזמן, ומדי פעם אני מסובבת את הראש אליו ונוגסת נגיסה, ולועסת. וזה לא טעים, וזה לא נעים, ולוקח הרבה זמן ללעוס את זה, ותוך כדי לעיסה דמעות זולגות לי על הלחיים, ולפעמים I bite down on more than I can chew. כלומר אני מנסה לעבד יותר אֵבֶל ממה שאני יכולה באותו רגע. אבל אחר כך הגוש הלא מעובד הזה קצת יותר קטן. ואני אמנם כואבת יותר, אבל גם מודעת יותר. ותוהה האם האֵבֶל הזה, הגוש הזה, יהיה מעובד כולו אי פעם. 

זה מזכיר לי שיר שדודו טופז כתב בתחילת שנות השבעים (ועם הקוראים הסליחה), ומצאתי אזכור אליו ברשת רק בבלוג של דבי סער: 

השיר "יום בנצח", הנשען על אגדה יוונית, מספר על סלע עתיק יומין העומד בקצה העולם. דבר אינו יכול לו פרט לציפור זעירה, המזדמנת אליו אחת לאלף שנה ומחדדת בו מקורהּ. פעולה זו שוחקת את הצוק, וכשיישׁחק כולו ויהפוך לאבק, תצא בת קול "ותכריז כי בַנֶצח עָבַר יום אחד". 

עוד טריגר 

חברתי ש' השאילה לי את הספר "Love walked in" (הוא לא באמת רומן רומנטי בגרוש למשרתות כמו שהשם שלו גורם לו להישמע), של Marisa de Los Santos. כשקראתי את 

At four a.m. I awoke to the sound of sobbing. 

I sat up and rubbed her back with the circular motion I've always found soothing. After a while, she put her head in my lap and said, "I want my mommy."

I thought about those words, how they contained so much more than they seemed to contain, more than any four words could hold. They meant what they meant and were also a universal cry, maybe the universal, plaintive, openhearted cry for comfort. Soldiers in the heat of battle; death-row prisoners; explorers stranded in deserts, jungles, on mountaintops; anyone sick or lost or just tired and bewildered: we all wanted our mothers. 

פרצתי בבכי. המוח שלי, כאילו מעצמו, שוב העלה את התהיות שמייסרות אותי מדי פעם - עד כמה טל היה מודע? עד כמה הוא סבל? האם הוא הספיק לחשוב, לפחד, לבכות, לצעוק? האם הוא קרא לאמא שלנו, בקול רם או בלי קול?  

ואני יודעת שזה לא טוב לי, ואני משתדלת לא ללכת למקומות האלו במודע, אבל לפעמים זה פשוט עולה, כמו מעצמו. 
(הפעם הקודמת בה כתבתי על זה היתה באוקטובר 2012, בפוסט נקודות שבירה). 

עוד טריגרים

אני עובדת כמוכרת בחנות מתנות. רוב הזמן זה טוב עבורי, להיות מוקפת בדברים יפים, צבעוניים, שמחים. אבל לפעמים זה קשה, כמו עכשיו, לקראת פסח. החנות מתמלאת באנשים שבאים לקנות מתנות למשפחה לחג, לקנות חפצים יפים לקישוט הבית, ועולים בי כאב וצער, כי פעם אני הייתי הקונה הזו. פעם אני הייתי עורכת את השולחן לליל הסדר בבית, ומקשטת אותו, וקונה מתנות למשפחה. פעם הייתי מתרגשת לקראת החג ושמחה לקראתו. ועכשיו אני רק רוצה לברוח ממנו.
לפני שנתיים, כבר בשבעה דאגתי מה יהיה בפסח, ותוך כדי השבעה דיברתי עם חברים של טל, שיבואו להיות איתנו, שלא נהיה לבד. והיה סדר נוראי וקשה. כל פעם מישהי אחרת פרצה בבכי מסביב לשולחן.
לפני שנה הלכתי לליל הסדר במשפחה של בן הזוג שלי, ולא הפסקתי לבכות, כי כמעט כל דבר בהגדה הוא טריגר: מכת בכורות. מה נשתנה. עצם הישיבה המשותפת מסביב לשולחן. תוך כדי הסדר סימסתי לחברים שעשיתי טעות, שהייתי צריכה ללכת אליהם (הם לא עושים סדר).
השנה למדתי מניסיון העבר ואני לא רוצה שום דבר שמזכיר סדר או ארוחה משפחתית, או כולל את סממני החג, אז אהיה בליל הסדר עם חברה שגם לא חוגגת אותו.
ואפילו שליל הסדר עוד לא הגיע, אני כבר כמה ימים בוכה את עצמי לישון (ככה מתרגמים את Crying myself to sleep?) כי זה כל כך כואב ועצוב, שאין יותר סדר משפחתי, ושאני לא רוצה שיהיה, ושההורים לא רוצים שיהיה (הם גם בורחים), ושגם אם יהיה שוב ליל סדר משפחתי, בעוד כמה שנים, כשנהיה מסוגלים, זה לא יהיה אותו הדבר. 

מה נשתנה 

אני שונאת את השאלה הזו. כל כך הרבה השתנה. מאיפה להתחיל בכלל?
אמא לא לובשת אדום מאז. 
אני לא לובשת חום מאז. 
להלל פוסק יש פרופיל בפייסבוק מאז אוקטובר 2012, ואני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מוזר, שאני חברה שלו בפייסבוק וטל לא. 

עוד טריגר ועוד דימוי 

בדרך לחופית, כשאני כבר ממש קרובה, על כביש החוף, קצת אחרי מחלף חבצלת השרון, בנתיב השמאלי, פתאום יש חתול דרוס באמצע הנתיב. ואני מצליחה לזוז עם האוטו כך שלא אפגע בו גם, אפילו שחלק מכם אולי תחשבו שמה זה כבר משנה כי הוא כבר מת, ופורצת בבכי שהייתי קוראת לו היסטרי אבל אני לא, כי אני לא רוצה לתייג את עצמי כהיסטרית, אז נסכם על בכי בלתי נשלט, טוב? כזה שהייתי צריכה אחר כך לעצור בצד כדי להירגע ממנו לפני שאני מגיעה לבית של ההורים.
אני אוהבת חתולים מאז שאני ילדה קטנה. יש לי שני חתולים בני 12 שחיים איתי בדירה, ונולדתי לתוך בית שהיו בו חתולים במשך 35 שנים ברציפות. חתולים בכלל הם בני בריתי, והחתולים הספציפיים שלי הם מקור לאושר גדול ולנחמה גדולה. וכשראיתי את החתול הדרוס ההוא, אפילו שאמרתי לעצמי לא להסתכל, מיד עלה, כמו מעצמו, הדימוי הנוראי: טל דרוס. אחי שוכב דרוס על הכביש, כמו החתול הזה. ואני אומרת לעצמי לברוח מהדימוי הזה, לא להסתכל עליו, לא לדמיין אותו, לא לראות אותו, ואני צורחת מבכי, ואומרת לעצמי שזה לא החתול שלי, שהחתולים שלי ספונים לבטח בדירה בתל אביב, אבל יש בי קול שעולה ואומר "מה זה משנה, אז זה לא החתול שלך, אבל זה חתול של מישהו. מישהו איבד היום את החתול האהוב שלו. וגם אם החתול הזה לא היה של אף איש, הוא היה של עצמו". ואני מנסה לברוח מהדימוי שעולה, של טל שוכב על הכביש, ואומרת לעצמי שבטוח עצרו את התנועה מיד אחרי, כשניסו לטפל בו, הוא לא היה ככה באמצע הנתיב, מכוניות לא היו צריכות להתחמק כדי לא לפגוע בו גם. 

טובעת 

ואני מרשה לעצמי לטבוע, ומאפשרת לעצמי להגיע לפסגות של הכאב, כי מאירה אומרת שרק ככה אפשר לעבור אותו. 

אני זוכרת גם בחלומות

קשה לי, כשגם בחלומות אני זוכרת שטל נהרג. 
הבוקר חלמתי שאני נשאלת שורה של שאלות, ועל כולן התשובה היתה "ב-2/3/11, כשטל מת". 
והתעוררתי עצובה.