להעז. לא לפספס הזדמנויות.

הרבה דברים השתנו מאז המוות של טל.

אחד מהם הוא שאני משתדלת לא לפספס הזדמנויות, לא להחמיץ אירועים או אנשים - כי אולי אחר כך לא תהיה הזדמנות נוספת. 

כשאמא שלי, מיה שביט, פרשה ממפעל חייה (הניהול האמנותי והניצוח של מקהלת העפרוני), המלחין ערן דינור הלחין לה שיר במתנה, ורק קבוצה קטנה של בוגרות ביצעה אותו, בקונצרט הפרישה שלה. 

כששמעתי על הפרויקט הזה היה לי ברור שאני צריכה 'לקפוץ' על ההזדמנות הזו, כי מתי שוב תהיה לי הזדמנות גם לשיר (ועוד בביצוע בכורה) שיר שערן דינור הלחין, וגם לשיר שיר שהולחן במיוחד עבור אמא שלי?
יוני רכטר הלחין לה שיר במתנה (!): "שבחי הלילה", למילים שכתב אבא שלה (כלומר סבא שלי), אברהם "בומי" תורן, אבל לא השתתפתי בביצוע של השיר הזה בשעתו. 

כדי לקחת בזה חלק, הייתי צריכה להעז. שזה עוד משהו שאני משתדלת לעשות מאז שטל נהרג: להיות אמיצה. 
אף פעם לא שרתי לפני כן כחלק מהרכב קטן, רק כחלק מהמקהלה. לעמוד על במה ולשיר ב-Live בהרכב קטן זה מפחיד. זו הרגשה מאד חשופה. אין מקהלה שלמה מסביב שהקול שלי יכול להיטמע בה אם אני טועה או מזייפת. אף פעם לא הייתי סולנית - כששרתי בקליפים שלי זה היה באולפן, אפשר היה לעשות עוד טייק, אפשר היה לתקן. זה לא היה בלייב. 

ועשיתי את זה. העזתי, ושרתי. 

אם טל עדיין היה בחיים, הוא בטח היה מתרוצץ מסביב עם המצלמה ומצלם, ואני בטח הייתי עומדת עם שאר הבנות ומסתכלת מהצד על הקבוצה הקטנה שניגשת קדימה. 

הפסקה לתה (או שוקו) ועוגה

אבא שלי נולד בבודפשט והגיע לארץ לבד, בגיל תשע וחצי, לפני מלחמת העולם השנייה, כחלק מרכבת של ילדים (ההורים שלו הבינו שמשהו רע הולך לקרות, אז הם שלחו את בנם היחיד לישראל, לדוֹד שלו, שכבר היה כאן חלוץ בקיבוץ ופעיל ב"שומר הצעיר" - אבל הם לא הבינו עד כמה רע הולך להיות, אז הם בעצמם נשארו בהונגריה). סבא וסבתא שלי עברו את המחנות ושרדו אותם, ואבא שלי גדל בקיבוץ מעברות מאז שעלה. 

עד שכל השינויים האלו התרחשו, היתה להם שגרה: כל יום אחרי-הצהריים אמא שלו היתה הולכת לבית קפה לפגוש חברות, והוא היה מתלווה אליה, שותה קקאו חם ואוכל פרוסת עוגה (על הפער בין החיים האלו לבין הקיבוץ, ובין החיים האלו למחנות, לא ארחיב הפעם). 

כבר היינו בכמה טיולי-שורשים עם אבא בבודפשט לאורך השנים, ומצאנו את בית-הדירות שבו הוא נולד וגדל כבר בפעם הראשונה וביקרנו בו כמה פעמים מאז, אבל רק בנסיעה המשותפת האחרונה, ב-2009, מצאנו גם את בית הקפה, שכדרכם של מוסדות אירופאיים, עדיין עומד על תילו.
לרגל המעמד, אבא, שכבר שנים שותה רק אספרסו, שתה שוב שוקו חם, ולמרות שהוא לא אוכל קינוחים בדרך כלל, הזמין פרוסת עוגה. 

בבית הקפה בבודפשט, 2009

היה מרגש 

וטעים

ומצמרר

בכל פעם שאני עוצרת לרגע בתוך כל ההמולה ומכינה לעצמי כוס תה או ספל שוקו חם (על חלב סויה) ומתיישבת לשתות אותה עם פרוסת עוגה, אני מרגישה ש"ניצחתי את המערכת". אולי זה בגלל זה. 

"טל התקשט לקראת החתונה"

זה היה הנושא של המייל שאמא שלחה היום. 

רותם, בתו, מתחתנת מחר. 

אמא שתלה רקפות היום. 

דמעות Instant. 

"מה אם" | "What if"

הרבה "What if" מסתובבים לי בראש ב-24 שעות האחרונות. 

אתמול בערב הלכתי לרקוד סלסה. זו היתה בערך הפעם הרביעית שהלכתי לרקוד מאז שחזרתי לארץ. ראיתי אנשים שלא ראיתי שנים. רקדתי עם אנשים שלא רקדתי איתם שנים. רקדתי עם אנשים שלא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם. שזו היתה חוויה מוזרה, מסיבה אחרת (פעם הייתי סוג של "סלב" בעולם הסלסה הקובנית ואנשים היו יודעים מי אני ומזהים אותי, גם בגלל הזכייה בתחרות וגם בגלל הקליפ פיטורין) ותהיתי מה היה קורה אם החיים היו מתגלגלים אחרת.
זמן קצר אחרי שהקבוצה שהייתי חלק ממנה זכתה בסוף 2010 במקום הראשון באליפות ישראל ברואדה (סלסה קובנית) (וידאו ראשון מהתחרות באילת, וידאו שני), הקבוצה התפרקה.
היינו ארבעה בנים וארבע בנות. בן ובת נהיו זוג. ארבעת הבנים מדריכי ריקוד. בת אחת ואני הפסקנו לרקוד. תהיתי מה היה קורה אם טל לא היה נהרג בתחילת 2011. האם הייתי ממשיכה לרקוד? להתחרות? האם הייתי מצטרפת לקבוצה אחרת? האם הייתי מתחילה ללמד?. 

היום דיברתי עם חברה טובה שהכרתי כששתינו למדנו יחד אצל רונית שפי וולפין, ב"עין השלישית". היא סיפרה לי שהיא סיימה את מסלול ההכשרה שלה כמורה והיא מצטרפת לצוות, בתשלום. 
למדתי אצל רונית במשך שנים, והייתי במסלול הכשרה שהיה אמור להסתיים בכך שאצטרף לצוות. כשטל נהרג כבר הייתי בשלב ההתמחות. 
אחרי שטל נהרג, הפסקתי ללמוד אצלה. 
תהיתי היום מה היה קורה אם טל לא היה נהרג. האם הייתי מסיימת את מסלול ההכשרה שלי במקביל אליה, לפניה, אחריה, איתה. האם הייתי מצטרפת לצוות גם. 

אני יודעת שזה חסר טעם ותכלית, לתהות "מה היה קורה אילו", ויחד עם זה מצאתי את עצמי תוהה בכל זאת. אני כבר לא מרגישה תקועה, אני כבר מרגישה שאני כן מתקדמת, ועם זאת אני תוהה לאיזה כיוונים נוספים או אחרים יכולתי להתקדם אם חיי היו מתגלגלים אחרת. 

הכל יחסי

הערב תפסתי את עצמי, בפעם המי-יודע-כמה, מייחלת לתקופה שבה "כל" מה שהיה לי להתמודד איתו היה הפיטורין והגירושין (כלומר 2010, לפני שהמוות של טל הגיע ב-2011). חצי צוחקת חצי בוכה. מי היה מאמין בשעתו שארגיש ככה פעם. מה שמוכיח גם שתמיד יכול להיות יותר גרוע (מה שלא מעודד אותי), וגם שהכל יחסי (זה אמור לעודד, התובנה הזו?). 

גלית ואני

לקראת יום השנה הראשון, המשפחה יזמה תחרות סיפורים קצרים, נושאת פרסים: "רוחות מסע". 

התפקיד שלי היה לעבור על הסיפורים שהתקבלו, לוודא שהם עומדים בתנאי הסף, ולהעביר אותם הלאה לשופטים. 

ביוני 2011 הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. חזרתי לארץ חודש לפני יום השנה, כלומר בפברואר 2012. בין לבין, משם, קראתי את הסיפורים שהוגשו, במסגרת תפקידי כ"מסננת". 

לא היה לי קל, להיות כל כך רחוקה מהבית, לכל כך הרבה זמן. היה סיפור אחד שקראתי, כשהייתי בבנגקוק, כבר לקראת סוף הנסיעה, ששבר אותי. סיפור שגרם לי לבכות במשך יומיים בערך, וכמעט גרם לי להקדים את כרטיס הטיסה חזרה לארץ. קראו לו "טיול שבת ארצישראלי מצוי". הסיפורים הוגשו אנונימית, אז לא ידעתי מי כתבה אותו. 

לימים, הסיפור הגיע להיות אחד מהפיינליסטים בתחרות, ועם הפיינליסטים יצרנו קשר. כך גיליתי שמי שכתבה אותו, שמה גלית, ושהיא כתבה אותו על אחיה, גיל, שנהרג ב-98'. 

כתבתי לה מייל, וסיפרתי לה עד כמה הסיפור שלה השפיע עלי כשקראתי אותו לראשונה. - מקריאה בסיפור אי אפשר לדעת שגיל נהרג, זה הסתבר לי רק כשהתחלנו להתכתב, ויחד עם זה, כנראה שהכאב שלה חילחל והגיע אלי דרך השורות אפילו בלי שזה יוזכר בו בצורה מובהקת, ואפילו שהיא היתה בניו-יורק ואני בבנגקוק כשהיא כתבה אותו ואני קראתי אותו.  

היא ענתה לי, ונהיינו חברות, עם זה שאנחנו חיות ביבשות שונות ונפגשות פיזית רק פעם בכמה חודשים. חברוֹת מהסוג שאני מרגישה שהיא בת משפחה לא-ביולוגית שלי. חברוּת מהסוג שאני מרגישה שהאחים המתים שלנו הכירו בינינו. כמו שקרה לי עם ערן אביבי, שהאחים שלו והאח שלי הפגישו בינינו, ומאז הוא נמצא אצלי עמוק בלב. יש דברים שאני מרגישה לפעמים שאני יכולה לשתף רק איתו, או איתה. הסיפור שלה לא זכה בפרס כי הגיע למקום החמישי, אבל שתינו מרגישות שזכינו. 

אז למה אני מספרת לכם עליה? 

ההסבר בהמשך :) . 

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש היא: 

Bitch, please.

או אולי התגובה ההולמת היא: 

ההרגת וגם לכלכת? 

אני רוצה להבהיר לך שאם המשפחה שלנו היתה מחליטה למרר לך את החיים מאז המוות של טל ועד היום - החיים שלך היו נראים אחרת לגמרי.

אתה יודע כמה רוכבים ונהגים היו מחכים לך, ובכל סיבוב - אם היינו מחליטים "לחכות לך בסיבוב"?. 

יש לך נוכחות ברשת וברשתות החברתיות. אתה יכול להעלות בדמיונך איזו הטרלה היינו יכולים לארגן לך, אם רק היינו רוצים? 

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

יש לך מושג מי מנהל את מועדון האופנועים הישראלי, שאתה מעז להכפיש ולהשמיץ ככה? אליקו הוא בחור רציני. אני מבטיחה לך שאם הוא היה מוביל את חברי המועדון במסע למירור החיים שלך (לא שהיה עולה על דעתו להוביל מהלך כזה או לשתף איתו פעולה, כמובן), הם היו עושים עבודה הרבה יותר טובה: אתה המשכת לחיות את החיים שלך כרגיל מאז המוות של טל, חוץ מזה שאתה בשלילת רישיון נהיגה (שלילה שערערת עליה!) ושהוצאת כסף על עורך דין. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13 

אני מבטיחה לך שאם מישהו מאיתנו היה מחפש נקמה, כמו הבוץ שהעזת לזרוק עלינו - החיים שלך לא היו נראים ככה. הרי יכולנו להטריל אותך גם מחוץ לרשת. להשמיץ אותך. לוודא שהמעסיקים שלך יודעים מה עשית ואיך אתה מתנהג. אתה הרי עובד באותה העבודה מאז 2011, לא?  

צילומסך מתוך הפרופיל הפומבי של הנהג בלינקדאין

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אני יכולה להגיד במצפון שקט ובלב שלם שידנו לא היתה במעל - אם אכן חווית איזושהי רדיפה ולא רק חשת אותה מהרהורי ליבך.
לא רק שאף אחד מאיתנו לא רדף אותך ולא שיסה בך אנשים אחרים - זה אפילו לא עלה על דעתנו. ואם זה עלה על דעתך - "כל הפוסל, במומו פוסל", ואתה בטח השלכת עלינו את מחשבותיך. אבל הן חד משמעית לא היו מחשבותינו. 

בעקבות ההשמצות הפרועות שלך בדיון של הטיעונים לעונש שהתקיים ב-24/10/13, נכנסתי לפרופיל שלך בגוגל פלוס. זה לא קל, לראות אותך "נהנה לעוף" במאי 2012. 

תמונת הפרופיל הפומבית של הנהג בגוגל פלוס (ובלינקדאין). 

כיוון שהוא לא משתמש בשם "חיים בר עם" בפרופילים שלו ברשת,
הסתרתי את השם בו הוא עושה שימוש. 

אבל הנה, עשית את זה. וזו ההוכחה שלי: אני מבטיחה לך שאם היינו מחליטים למרר לך את החיים, היו מספיק אנשים שהיו עוקבים אחרי כל צעד ושעל שלך, וכשהיית עולה לאוויר היית מגלה שנפרש מתחתיך שלט "האיש שהרג את טל" או משהו כזה. אנחנו משפחה מאד יצירתית.

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אמרת שבני המשפחה שלך נחשפו ל"השמצות, קללות, איומים וחשיפה תקשורתית" 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

איפה פורסמה ולוּ אות אחת על מישהו מבני המשפחה שלך? 

זמן קצר לאחר מותו של טל כבר היה מי ששלח לי, ביוזמתו, את השמות המלאים שלך ושל אשתך ואת מספרי תעודות הזהות שלכם, הכתובות והטלפונים. הסתכלתי על המידע הזה, אמרתי תודה, והמשכתי הלאה. מעולם לא עלה על דעתי לעשות עם זה משהו. מעולם לא עלה על דעתי לגרור את אשתך ואת שאר בני המשפחה שלך לתוך זה. אתה יודע עד כמה היה קל לי לעשות את זה, אם הייתי רוצה? 

צילומסך מתוך תכתובת פרטית בפייסבוק

יכולתי - אבל לא רציתי, לא עשיתי, ואין לי כוונה כזו.

לא מספיק שמעולם לא לקחת אחריות על הבחירות שלך ועל המעשים שלך, באותו היום ומאז, לא מספיק שמעולם לא הבעת צער או חרטה או השפלת מבט בנוכחותנו, או הראית, ולו למראית עין, שאתה מבין מה עשית באותו היום ומאז ומה היו ההשלכות של זה עלינו ועל עוד אנשים רבים כל כך, לא מספיק שהתנהגת בדיונים באופן כה מביש ומקומם עד שאחותי נעמדה וביקשה מהשופט כשדמעות בעיניה שלפחות לא תצחק בדיונים,

צילומסך מתוך פרוטוקול דיון שהתקיים ב-18/3/12

לא מספיק שהעזת לצחוק בנוכחותי או להסתכל לי בעיניים - אתה עוד מעז ללכלך על המשפחה שלנו, שאם היינו מחליטים לרדוף אותך, היינו עושים עבודה כל כך עלובה? 

הנה, תראה, היית בחתונה ב-16/8/13:

וידאו שהעלה הנהג באופן פומבי לפרופיל שלו בגוגל פלוס. 

איזה צירוף מקרים: היומולדת של טל חל ב-17/8.

צילומסך מפייסבוק

יש לך מושג כמה חוקרים פרטיים הם חברים שלנו עכשיו? אתה חושב שזו היתה בעיה בשבילנו, לדעת מה התוכניות שלך ולאן אתה יוצא, ולוודא שאתה לא תהנה בחתונה הזו? 
יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.
בזמן שאתה בילית בחתונה ומה שהעסיק אותך היה לצלם וידאו ולהעלות אותו לרשת, אני הייתי עסוקה בלהכין את קמפיין חיפוש הרופאה. 

אתה באמת חושב שיש משהו שאתה יכול להגיד שישכנע אותנו, או מישהו אחר, שאתה קורבן? 

היית בבנגקוק בינואר 2012. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג

עוד צירוף מקרים: גם אני הייתי שם אז.
איזה מזל שלא נתקלתי בך שם - הייתי עלולה לאבד את שפיותי, אם גם שם, במקום אליו נמלטתי, דמותך המוחשית היתה עולה לנגד עיני.
אני מודה שלא נעים לי לחשוב על כך שתאילנד אהובתי, ביתי השני, אירחה גם אותך. ועוד באותו הזמן. 

אתה כותב שאנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם? אנחנו מסכימים איתך. רק שמאז ועד היום טרם עשית זאת, כפי שאחותי היטיבה לנסח. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אתה כותב ש"אם מחפשים את אלו המחפפים הרי שחצי מדינה תשב בבית הסוהר" - האם זו נבואה שתגשים את עצמה? בשבוע הבא נדע. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אמרת בטיעונים לעונש שביקשת מהמשפחה להיפגש ושסירבנו. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

או.
אז זה שקר שאני יכולה להפריך בכוחות עצמי, כי שני האנשים המתנצלים והנבוכים שהתקשרו עם הבקשה הזו שלך, שאכן אחד מהם היה עו"ד אבנר גולומב, התקשרו איתה אלי. אחרי התייעצות, עניתי לשניהם את אותה התשובה: "אבא שלי מוכן להיפגש איתך - אבל רק אחרי גזר הדין". היה נראה לנו מאד תמוה וחשוד, העיתוי הזה, שפתאום אחרי הכרעת הדין (שבה הורשעת!) ולפני הטיעונים לעונש, חשוב לך להיפגש איתו. 
ועורך הדין שלך, ושני האנשים האלו, יודעים ביחד איתך ואיתי ששיקרת - לפחות במקרה הזה. 
מסתבר שצדקנו כשחשדנו. 
בהמשך דבריך אמרת שרצית להציע לנו הסדר כספי, כדי "לפצות את הילדים שנשארו בלי אב". לא, באמת? חשבת שתוכל לשחד אותנו? חשבת שתוכל לקנות את החופש שלך בכסף? חשבת שאם תשלם לנו אז לא נעיד בטיעונים לעונש? ואז עוד באת אלינו בטענות על כך שסירבנו להיפגש איתך - למרות שזה לא מה שקרה באמת?

אתה לא ידעת מה עמדנו לבקש בטיעונים לעונש. הנחת שאנחנו הולכים לבקש מאסר, אה? בטח הופתעת לגלות שכולנו החלטנו שאין זה מקומנו ותפקידנו להתערב ברכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש בעניינך - הדבר היחידי שכולנו ביקשנו הוא שרישיון הנהיגה שלך יישלל לצמיתות (רק בדיון עצמו גילינו שאין דבר כזה, לצמיתות. כמו שאתה מבין, לא עשינו "שיעורי בית" - פשוט ביקשנו את אשר על לבנו. אם היינו עושים "שיעורי בית", היינו יודעים מהו מקסימום השלילה שקבוע בחוק למקרים כאלו, ומבקשים אותו). 

יוצא לי מדי פעם לחשוב על זה, מה היה קורה אם זו היתה ענבל או אני שהיינו נהרגות באותו יום, ולא טל. אני בטוחה שהוא היה יושב בכל הדיונים, ומפעיל את כל הקשרים שלו, ורותם ומגייס כמה שיותר אנשים לעזור. ממש כמו שאנחנו עשינו, וממש כמו שאוהביו עשו עבורו מעצמם. ואני גם בטוחה שלא היה עולה על דעתו להשתמש בקשרים שיש לו כדי לרדוף את מי שהיה הורג את ענבל או אותי. ואנחנו נוהגים כמוהו, אחרת איך נמשיך להיות ראויים להיותנו בני משפחתו? 

אני מפרסמת את הדברים האלו עכשיו, כי בעוד שבוע יינתן גזר הדין במשפט שלך, וזה לא יהיה יאה לפרסם אותם אחרי, Cause you don't kick a man when he's down, ואני מאמינה ש - You're going down. לפחות לקצת. לפחות בקצת. הרי אחר כך תמשיך את החיים שלך כרגיל, אחרי המאסר ו/או שלילת הרישיון, בעוד שאנחנו נמשיך ללכת לבית הקברות כל חיינו. לזה אין תקופת עונש קצובה.