מחר האזכרה של טל. שנתיים.

ואני מפחדת.

כל השבוע האחרון אני או מטביעה את עצמי במשימות או מוצאת את עצמי רוצה לישון או להתעלף - רוצה לצאת מהגוף, לברוח - לא להיות פה, לא להיות פה מחר. 

המלצות בעקבות הכנס הארצי: שכול, אובדן וחוסן נפשי

בתחילת החודש השתתפתי בכנס הארצי: שכול, אובדן וחוסן נפשי בחברה הישראלית - עובדות, תובנות והשלכות. היה אינטנסיבי, עמוס וסוחט רגשית, ולא היו כמעט מושבים או הרצאות שלא בכיתי בהם, אבל גם קיבלתי השראה, פגשתי אנשים ששמחתי להכיר וקיבלתי פידבקים טובים על ההרצאה שלי, אז בסך הכל אני שמחה שנסעתי. 

תוך כדי האזנה רשמתי לעצמי ציטוטים שנגעו בי (ועל כך בהמשך), וספרים שאני רוצה לקרוא: 
בהזדמנות הראשונה שהיתה לי החלפתי ספר שקיבלתי במתנה, בספר "דרקון אין דבר כזה", בעקבות המלצתה החמה של אן-קרן נאמן קנטור מעמותת אתגרים, מנחה טיפולית בפרויקט המדהים "הספינה שטה", שהשאירה עלי רושם עז. 

קניתי לאמא את נופל מחוץ לזמן של דוד גרוסמן, כי ממה שד"ר דנה אמיר ציטטה בהרצאה שלה, "מחומה בצורה לחלון פתוח", היה לי ברור שאני חייבת לתת לה לקרוא אותו. 
בשלב מאוחר יותר קניתי גם לעצמי עותק מהספר הזה, אבל עוד לא פתחתי אותו. מפחדת שהוא יהיה לי מרגש מדי, קשה מדי. 

הבאים בתור כנראה יהיו: יומן אבל של רולן בארת, גם הוא בעקבות הדברים שציטטה דנה אמיר, ספר המתים הטיבטי שצוטט בהרצאתו של פרופ' יעקב רז (משום מה לא מצאתי לינקים הולמים), המאמר Why Choose Hope של Barbara L. Fredrickson - שלא זמין ברשת, משום מה, שפרופ' מולי להד התייחס אליו בהרצאתו, ונראה לי שגם אתעניין במשאבים, אותו הקים. 


לפני שנסעתי לכנס חברה המליצה לי על הספר טראומה והחלמה, אז גם הוא ברשימה. 

ואם אנחנו כבר בענייני המלצות, אני תמיד שמחה להזדמנות להמליץ על הבלוג של ערן אביבי, ועל הסרט גחליליות של גילי מייזלר. 

אני מקווה שההמלצות האלו ישרתו גם אנשים נוספים שמגיעים לקרוא את הבלוג הזה. 

מה שלא נאמר

אמא, ענבל ואני נפגשות בבית הקברות במעברות. עוברות ב'אחוזה המשפחתית': אומרות שלום לקברים של לירון ושל סבא וסבתא (משני הצדדים), מלטפות מהמצבות עלים וענפים (ביטוי מעולה של אמא), וממשיכות לקבר של טל.  

אמא שתלה רקפות כי זה מה ששרד את הסערות החורפיות השנה, אבל היא לא שלמה איתן - הן מתורבתות מדי. טל צריך משהו יותר פרוע.
מחליטות לא לעקור אותן אלא להוסיף להן צמחים אחרים, פרועים יותר, שיאזנו אותן, ואני מצלמת את המצבה כדי שאמא תוכל להראות במשתלה, להתייעצות: 

ואנחנו שם, מעל הקבר שלו, ומדברות רק את האיך, רק על החורף, רק על הצמחים.
ולא מדברות על הגשם ששובר את ליבה של אמא בכל פעם שהוא נופל על הקבר,
ולא מדברות על הסערה שעקרה צמחים ועלים והשאירה את הקבר ריק וחשוף ושברה את ליבה של אמא שוב, ועל איך אני נשברת מחדש כשאמא בוכה לי בטלפון,
ולא מדברות על זה ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים. 

ואז אנחנו נוסעות לחופית, ומצטרפות לאבא, לפגישה לקראת יום השנה: אוהל כן או לא, פטריית גז לחימום המרפסת כן או לא, מיחם, שתייה, כיבוד, כמה, איזה.
ואנחנו שם, במטבח, ומדברים רק את האיך, רק על סדר השמעת השירים באזכרה, רק על חלוקת התפקידים. 
ולא אומרים שזה איום ונורא שכבר יש במשפחה תפקידים קבועים לאזכרות,
ולא אומרים כמה היה קשה לשמוע עליו בשבעה אחרת שהיינו בה באותו היום, כי הוא מצטייר כל כך חי ונוכח בסיפורים,
ולא צורחים ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.  


עדכון מרץ 2013: 
אמא כן דיברה על חלק מזה, באזכרה (ואני חושבת שזה צירוף המילים האכזרי ביותר הקיים: "ספדה לבנה"). 

לא יודעת אל מי להתפלל

אחד המשברים שהמוות של טל הביא איתו, עבורי, היה משבר אמונה. מאז שהוא נהרג אני לא יודעת במי או במה אני מאמינה, אני לא מתפללת כי אני לא יודעת אל מי להתפלל, ואני לא מבקשת משאלות כי אני לא יודעת ממי לבקש שיגשים אותן. 

כשהייתי ילדה מאד אהבתי את המיני-סדרה "היכלות רחוקים" - "The Far Pavilions". כשבגרתי חיפשתי אותה בלונדון בחנות ענקית ואמרתי למוכר את כל מה שזכרתי ממנה: שהיא מתרחשת בהודו ושבזמן כותרות ההתחלה או הסיום, הדמות הראשית מתפללת להרים. המוכר מיד אמר "אה, The Far Pavilions" והביא לי עותק DVD, אז הבנתי שאני לא היחידה שהפרט הזה נחקק בזכרונה. 

בסדרה הזו, אשוק, הילד האנגלי, גדל בהודו מגיל צעיר אצל אם מאמצת הינדית ואב מאמץ מוסלמי: 

"I was brought up a Hindu one week, and a Muslim the next - but on Fridays I was always a Muslim. ... When I really wanted to pray, I prayed to the mountains". 

כשצפיתי בה עכשיו שוב, גיליתי שבסדרה היה גם את הנוסח של התפילה שנשא להרים, אותה לא זכרתי: 

"Lord, forgive three sins that are due to my human limitations. 

Thou art Everywhere, but I worship thee here;

Thou art without form, but I worship thee in these forms;

Thou needest no praise, yet I offer thee these prayers and salutations.

Lord, forgive three sins that are due to my human limitations."

בספטמבר, כשהייתי בת 39, לא ארגנתי לעצמי יומולדת - לראשונה מזה כעשרים שנה. ברגע האחרון ג' וס' ארגנו לי מסיבה קטנה, מהיום למחר, עם כמה חברים קרובים. 

ולא ידעתי מה לבקש כשכיביתי את הנרות, וממי.

אז בסוף ביקשתי משהו בשביל טל.