בציפורניים

בציפורניים 

יש לילות שאני מרגישה שאני מגיעה לבוקר שאחריהם בציפורניים. 

טריגר

ימים - ולילות - שבהם כל דבר, כמעט, הופך לטריגר. 
ימים - ולילות - שבהם אני מרגישה שהבור כל הזמן לידי, ושבכל רגע אני עלולה ליפול פנימה לתוכו. 

דימויים 

אתמול, תוך כדי נהיגה חזרה מחופית לתל אביב, עלה בי דימוי שיושב לידי גוש גדול של אֵבֶל בלתי מעובד. גוש של Raw pain, raw sorrow, raw grief. כמו הג'לי השחור האסייתי, שבעיני הוא בלתי ניתן לאכילה. 

גוש גדול שיושב לידי כל הזמן, ומדי פעם אני מסובבת את הראש אליו ונוגסת נגיסה, ולועסת. וזה לא טעים, וזה לא נעים, ולוקח הרבה זמן ללעוס את זה, ותוך כדי לעיסה דמעות זולגות לי על הלחיים, ולפעמים I bite down on more than I can chew. כלומר אני מנסה לעבד יותר אֵבֶל ממה שאני יכולה באותו רגע. אבל אחר כך הגוש הלא מעובד הזה קצת יותר קטן. ואני אמנם כואבת יותר, אבל גם מודעת יותר. ותוהה האם האֵבֶל הזה, הגוש הזה, יהיה מעובד כולו אי פעם. 

זה מזכיר לי שיר שדודו טופז כתב בתחילת שנות השבעים (ועם הקוראים הסליחה), ומצאתי אזכור אליו ברשת רק בבלוג של דבי סער: 

השיר "יום בנצח", הנשען על אגדה יוונית, מספר על סלע עתיק יומין העומד בקצה העולם. דבר אינו יכול לו פרט לציפור זעירה, המזדמנת אליו אחת לאלף שנה ומחדדת בו מקורהּ. פעולה זו שוחקת את הצוק, וכשיישׁחק כולו ויהפוך לאבק, תצא בת קול "ותכריז כי בַנֶצח עָבַר יום אחד". 

עוד טריגר 

חברתי ש' השאילה לי את הספר "Love walked in" (הוא לא באמת רומן רומנטי בגרוש למשרתות כמו שהשם שלו גורם לו להישמע), של Marisa de Los Santos. כשקראתי את 

At four a.m. I awoke to the sound of sobbing. 

I sat up and rubbed her back with the circular motion I've always found soothing. After a while, she put her head in my lap and said, "I want my mommy."

I thought about those words, how they contained so much more than they seemed to contain, more than any four words could hold. They meant what they meant and were also a universal cry, maybe the universal, plaintive, openhearted cry for comfort. Soldiers in the heat of battle; death-row prisoners; explorers stranded in deserts, jungles, on mountaintops; anyone sick or lost or just tired and bewildered: we all wanted our mothers. 

פרצתי בבכי. המוח שלי, כאילו מעצמו, שוב העלה את התהיות שמייסרות אותי מדי פעם - עד כמה טל היה מודע? עד כמה הוא סבל? האם הוא הספיק לחשוב, לפחד, לבכות, לצעוק? האם הוא קרא לאמא שלנו, בקול רם או בלי קול?  

ואני יודעת שזה לא טוב לי, ואני משתדלת לא ללכת למקומות האלו במודע, אבל לפעמים זה פשוט עולה, כמו מעצמו. 
(הפעם הקודמת בה כתבתי על זה היתה באוקטובר 2012, בפוסט נקודות שבירה). 

עוד טריגרים

אני עובדת כמוכרת בחנות מתנות. רוב הזמן זה טוב עבורי, להיות מוקפת בדברים יפים, צבעוניים, שמחים. אבל לפעמים זה קשה, כמו עכשיו, לקראת פסח. החנות מתמלאת באנשים שבאים לקנות מתנות למשפחה לחג, לקנות חפצים יפים לקישוט הבית, ועולים בי כאב וצער, כי פעם אני הייתי הקונה הזו. פעם אני הייתי עורכת את השולחן לליל הסדר בבית, ומקשטת אותו, וקונה מתנות למשפחה. פעם הייתי מתרגשת לקראת החג ושמחה לקראתו. ועכשיו אני רק רוצה לברוח ממנו.
לפני שנתיים, כבר בשבעה דאגתי מה יהיה בפסח, ותוך כדי השבעה דיברתי עם חברים של טל, שיבואו להיות איתנו, שלא נהיה לבד. והיה סדר נוראי וקשה. כל פעם מישהי אחרת פרצה בבכי מסביב לשולחן.
לפני שנה הלכתי לליל הסדר במשפחה של בן הזוג שלי, ולא הפסקתי לבכות, כי כמעט כל דבר בהגדה הוא טריגר: מכת בכורות. מה נשתנה. עצם הישיבה המשותפת מסביב לשולחן. תוך כדי הסדר סימסתי לחברים שעשיתי טעות, שהייתי צריכה ללכת אליהם (הם לא עושים סדר).
השנה למדתי מניסיון העבר ואני לא רוצה שום דבר שמזכיר סדר או ארוחה משפחתית, או כולל את סממני החג, אז אהיה בליל הסדר עם חברה שגם לא חוגגת אותו.
ואפילו שליל הסדר עוד לא הגיע, אני כבר כמה ימים בוכה את עצמי לישון (ככה מתרגמים את Crying myself to sleep?) כי זה כל כך כואב ועצוב, שאין יותר סדר משפחתי, ושאני לא רוצה שיהיה, ושההורים לא רוצים שיהיה (הם גם בורחים), ושגם אם יהיה שוב ליל סדר משפחתי, בעוד כמה שנים, כשנהיה מסוגלים, זה לא יהיה אותו הדבר. 

מה נשתנה 

אני שונאת את השאלה הזו. כל כך הרבה השתנה. מאיפה להתחיל בכלל?
אמא לא לובשת אדום מאז. 
אני לא לובשת חום מאז. 
להלל פוסק יש פרופיל בפייסבוק מאז אוקטובר 2012, ואני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מוזר, שאני חברה שלו בפייסבוק וטל לא. 

עוד טריגר ועוד דימוי 

בדרך לחופית, כשאני כבר ממש קרובה, על כביש החוף, קצת אחרי מחלף חבצלת השרון, בנתיב השמאלי, פתאום יש חתול דרוס באמצע הנתיב. ואני מצליחה לזוז עם האוטו כך שלא אפגע בו גם, אפילו שחלק מכם אולי תחשבו שמה זה כבר משנה כי הוא כבר מת, ופורצת בבכי שהייתי קוראת לו היסטרי אבל אני לא, כי אני לא רוצה לתייג את עצמי כהיסטרית, אז נסכם על בכי בלתי נשלט, טוב? כזה שהייתי צריכה אחר כך לעצור בצד כדי להירגע ממנו לפני שאני מגיעה לבית של ההורים.
אני אוהבת חתולים מאז שאני ילדה קטנה. יש לי שני חתולים בני 12 שחיים איתי בדירה, ונולדתי לתוך בית שהיו בו חתולים במשך 35 שנים ברציפות. חתולים בכלל הם בני בריתי, והחתולים הספציפיים שלי הם מקור לאושר גדול ולנחמה גדולה. וכשראיתי את החתול הדרוס ההוא, אפילו שאמרתי לעצמי לא להסתכל, מיד עלה, כמו מעצמו, הדימוי הנוראי: טל דרוס. אחי שוכב דרוס על הכביש, כמו החתול הזה. ואני אומרת לעצמי לברוח מהדימוי הזה, לא להסתכל עליו, לא לדמיין אותו, לא לראות אותו, ואני צורחת מבכי, ואומרת לעצמי שזה לא החתול שלי, שהחתולים שלי ספונים לבטח בדירה בתל אביב, אבל יש בי קול שעולה ואומר "מה זה משנה, אז זה לא החתול שלך, אבל זה חתול של מישהו. מישהו איבד היום את החתול האהוב שלו. וגם אם החתול הזה לא היה של אף איש, הוא היה של עצמו". ואני מנסה לברוח מהדימוי שעולה, של טל שוכב על הכביש, ואומרת לעצמי שבטוח עצרו את התנועה מיד אחרי, כשניסו לטפל בו, הוא לא היה ככה באמצע הנתיב, מכוניות לא היו צריכות להתחמק כדי לא לפגוע בו גם. 

טובעת 

ואני מרשה לעצמי לטבוע, ומאפשרת לעצמי להגיע לפסגות של הכאב, כי מאירה אומרת שרק ככה אפשר לעבור אותו. 

אני זוכרת גם בחלומות

קשה לי, כשגם בחלומות אני זוכרת שטל נהרג. 
הבוקר חלמתי שאני נשאלת שורה של שאלות, ועל כולן התשובה היתה "ב-2/3/11, כשטל מת". 
והתעוררתי עצובה. 

מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-1/3/2013, במלאת שנתיים למותו

"אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג" – אני אומרת את צירוף המילים הזה שוב ושוב ושוב, ובכל פעם מקווה שאולי הפעם אני באמת אבין, אני באמת אקלוט, אני באמת אפנים – כי זה עדיין בלתי נתפס. 

אבל אני גם מקווה שאמשיך לא להבין, לא לקלוט ולא להפנים, כי אני עדיין מחכה שתיכנס בדלת בבית של ההורים כשכולנו שם, ואני מפחדת לאבד את ההרגשה הזו.



שמעתי את טל פסטרנק מספרת על שני אחיה, איתי ואבירם, שנהרגו בהתרסקות מטוס קל ב 2008, ומצאתי את עצמי חושבת מחשבות מוזרות כמו "איזה מזל (עד כמה שאפשר להגיד מזל בהקשר הזה, כמובן) שנהרגת עם אופנוע, ולא עם מכונית או מטוס".



הספר האחרון בסדרה The wheel of Time יצא – זוכר שסיפרתי לך ב 2007 שרוברט ג'ורדן נפטר, ושנינו דאגנו מה יהיה עם הסדרה? אז החדשות הטובות הן שסופר אחר סיים אותה, והוא עשה עבודה טובה, אתמול סיימתי לקרוא אותה. והחדשות הרעות הן - הספר האחרון יצא – קראת כמעט את כל הסדרה – מה, לא תקרא אותה עד הסוף?



כשנולדתי, היית בן 18. כשלמדתי לקרוא, היית בן 24 בערך? חיכיתי בקוצר רוח לפעם הבאה שתבוא הביתה, כדי להדגים בפניך שאני כבר יודעת לקרוא. כשבאת, הקראתי לך בהתרגשות רבה את "בייגלה" של מרגרט ריי. כשהצלחתי לקרוא את כל הסיפור והייתי גאה בעצמי, אמרת לי "יופי, אבל עכשיו תנסי בלי האצבע מלמטה". נורא כעסתי עליך על זה. אבל עכשיו, עם כל הסיפורי פרפקציוניזם ששמעתי עליך מאז, אני מבינה שעוד יצאתי בזול :) . 

שמעתי את פסקל ברקוביץ', הספורטאית האולימפית, מרצה, והיא תיארה איך כששכבה בשלג על מסילת הרכבת לאחר שקרון קטע את שתי רגליה, בשלב מסוים היא חוותה אור גדול שהתקרב אליה ועטף אותה, וקרא לה בקול שאי אפשר היה לעמוד בפניו "פסקל, בואי!" והיא התפתתה ועלתה למעלה, ומצאה את עצמה בעולם      מ ו ש ל ם .
אני מקווה שהשנה אמצא בתוכי את הכוח לסלוח לך על כך שהתפתית לקול הזה, כי פסקל אמרה שאי אפשר שלא. ואני מקווה שאמצא את היכולת להאמין שאתה נמצא בעולם המושלם ההוא, ושאנחנו נמצא את הכוח להמשיך לחיות בעולם הכל כך לא מושלם הזה.

פסקל אמרה שאחרי שהפסיקה לפחד מהמוות, היא התחילה לפחד מהחיים. ואני מבינה אותה. לחיות הפך למפחיד מאז מותך.

חשבתי שאחרי שמצליחים לשרוד את השנה הראשונה נהיה יותר קל, אבל במובנים מסויימים השנה השנייה היתה יותר קשה.

עם מותך נפער בור, בתוכי וסביבי, ואת השנה הראשונה העברתי בלנסות לטפס החוצה ממנו. דווקא מתוך זה ש"טבעתי" השנה, יצא שביקשתי וקיבלתי עזרה, ולמדתי שהבור הזה אף פעם לא יתמלא, אבל אולי אפשר ללמוד לחיות לצידו, ולא בתוכו.
ובשנה הבאה אני מקווה שאמצא את הדרך לחיות ליד העצב, ולא בתוכו.

בספרו של דוד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן", אומר האיש ההולך לבנו: "אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב, או לפחות את חלקו, את מה שניתן, שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב. כך אוכל גם לזכור אותך יותר, אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכווית הזיכרון"

ואני מאחלת בעקבותיו לעצמי, ולשאר אוהביך, כמו שדנה אמיר אמרה, שנלמד להפריד את הזיכרון מהכאב: לזכור בלי למות, לשכוח בלי להמית.

בהרצאה ששמעתי על bushfires באוסטרליה, פתאום הבנתי, שזה מה קרה: המוות שלך חולל bushfire אנושית. זו לא היתה שריפת קוצים, שריפת שדה או שריפת חורש. זו היתה שריפת יער עצומה, שהשאירה אחריה המוני אנשים חרוכים. למדתי בהרצאה הזו מושג שהיה חדש עבורי - Epicormic Growth. מסתבר שלעצים מסוימים, ובמיוחד לאקליפטוסים, יש את היכולת ללבלב ולהוציא ענף חדש וירוק מתוך גזע חרוך. אז אני רוצה לאחל לכולנו, לכל מי שמצא את עצמו שרוף, חרוך, מפויח או כווי כתוצאה ממותך, שיוציא ענף ירוק וחדש מתוכו, וזה לא מובן מאליו בכלל. 

אני אוהבת אותך, ודרך האהבה שלך אליהם ושלהם אליך, אוהבת את האנשים שאספת לתוך חייך וחיינו, בחייך ובמותך.

Elkie Brooks - Sunshine After The Rain

Since you went away

(Since you went away)

My hearts not free 

It keeps on raining down on me 

Will there be a day when the sun will shine?

I want to see the sunshine after the rain 

I want to see bluebirds flying over the mountains again 

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end? 

Every night I pray 

(Every night I pray) 

Tomorrow brings a sunny day 

And happy things

Will there be a day when the sun will shine? 

I want to see the sunshine after the rain 

I want to see bluebirds flying over the mountains again 

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end? 

Since you went away 

(Since you went away) 

My hearts not free 

It keeps on raining down on me 

Will there be a day when the sun will shine? 

I want to see the sunshine after the rain

I wanna see bluebirds flying over the mountains again

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end?

וכאן אפשר לקרוא את מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה הראשון, לפני שנה.
כאן אפשר לקרוא את מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה שלו שנה מאוחר יותר, כשמלאו שלוש שנים למותו. 

מחר האזכרה של טל. שנתיים.

ואני מפחדת.

כל השבוע האחרון אני או מטביעה את עצמי במשימות או מוצאת את עצמי רוצה לישון או להתעלף - רוצה לצאת מהגוף, לברוח - לא להיות פה, לא להיות פה מחר. 

המלצות בעקבות הכנס הארצי: שכול, אובדן וחוסן נפשי

בתחילת החודש השתתפתי בכנס הארצי: שכול, אובדן וחוסן נפשי בחברה הישראלית - עובדות, תובנות והשלכות. היה אינטנסיבי, עמוס וסוחט רגשית, ולא היו כמעט מושבים או הרצאות שלא בכיתי בהם, אבל גם קיבלתי השראה, פגשתי אנשים ששמחתי להכיר וקיבלתי פידבקים טובים על ההרצאה שלי, אז בסך הכל אני שמחה שנסעתי. 

תוך כדי האזנה רשמתי לעצמי ציטוטים שנגעו בי (ועל כך בהמשך), וספרים שאני רוצה לקרוא: 
בהזדמנות הראשונה שהיתה לי החלפתי ספר שקיבלתי במתנה, בספר "דרקון אין דבר כזה", בעקבות המלצתה החמה של אן-קרן נאמן קנטור מעמותת אתגרים, מנחה טיפולית בפרויקט המדהים "הספינה שטה", שהשאירה עלי רושם עז. 

קניתי לאמא את נופל מחוץ לזמן של דוד גרוסמן, כי ממה שד"ר דנה אמיר ציטטה בהרצאה שלה, "מחומה בצורה לחלון פתוח", היה לי ברור שאני חייבת לתת לה לקרוא אותו. 
בשלב מאוחר יותר קניתי גם לעצמי עותק מהספר הזה, אבל עוד לא פתחתי אותו. מפחדת שהוא יהיה לי מרגש מדי, קשה מדי. 

הבאים בתור כנראה יהיו: יומן אבל של רולן בארת, גם הוא בעקבות הדברים שציטטה דנה אמיר, ספר המתים הטיבטי שצוטט בהרצאתו של פרופ' יעקב רז (משום מה לא מצאתי לינקים הולמים), המאמר Why Choose Hope של Barbara L. Fredrickson - שלא זמין ברשת, משום מה, שפרופ' מולי להד התייחס אליו בהרצאתו, ונראה לי שגם אתעניין במשאבים, אותו הקים. 


לפני שנסעתי לכנס חברה המליצה לי על הספר טראומה והחלמה, אז גם הוא ברשימה. 

ואם אנחנו כבר בענייני המלצות, אני תמיד שמחה להזדמנות להמליץ על הבלוג של ערן אביבי, ועל הסרט גחליליות של גילי מייזלר. 

אני מקווה שההמלצות האלו ישרתו גם אנשים נוספים שמגיעים לקרוא את הבלוג הזה. 

מה שלא נאמר

אמא, ענבל ואני נפגשות בבית הקברות במעברות. עוברות ב'אחוזה המשפחתית': אומרות שלום לקברים של לירון ושל סבא וסבתא (משני הצדדים), מלטפות מהמצבות עלים וענפים (ביטוי מעולה של אמא), וממשיכות לקבר של טל.  

אמא שתלה רקפות כי זה מה ששרד את הסערות החורפיות השנה, אבל היא לא שלמה איתן - הן מתורבתות מדי. טל צריך משהו יותר פרוע.
מחליטות לא לעקור אותן אלא להוסיף להן צמחים אחרים, פרועים יותר, שיאזנו אותן, ואני מצלמת את המצבה כדי שאמא תוכל להראות במשתלה, להתייעצות: 

ואנחנו שם, מעל הקבר שלו, ומדברות רק את האיך, רק על החורף, רק על הצמחים.
ולא מדברות על הגשם ששובר את ליבה של אמא בכל פעם שהוא נופל על הקבר,
ולא מדברות על הסערה שעקרה צמחים ועלים והשאירה את הקבר ריק וחשוף ושברה את ליבה של אמא שוב, ועל איך אני נשברת מחדש כשאמא בוכה לי בטלפון,
ולא מדברות על זה ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים. 

ואז אנחנו נוסעות לחופית, ומצטרפות לאבא, לפגישה לקראת יום השנה: אוהל כן או לא, פטריית גז לחימום המרפסת כן או לא, מיחם, שתייה, כיבוד, כמה, איזה.
ואנחנו שם, במטבח, ומדברים רק את האיך, רק על סדר השמעת השירים באזכרה, רק על חלוקת התפקידים. 
ולא אומרים שזה איום ונורא שכבר יש במשפחה תפקידים קבועים לאזכרות,
ולא אומרים כמה היה קשה לשמוע עליו בשבעה אחרת שהיינו בה באותו היום, כי הוא מצטייר כל כך חי ונוכח בסיפורים,
ולא צורחים ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.  


עדכון מרץ 2013: 
אמא כן דיברה על חלק מזה, באזכרה (ואני חושבת שזה צירוף המילים האכזרי ביותר הקיים: "ספדה לבנה"). 

לא יודעת אל מי להתפלל

אחד המשברים שהמוות של טל הביא איתו, עבורי, היה משבר אמונה. מאז שהוא נהרג אני לא יודעת במי או במה אני מאמינה, אני לא מתפללת כי אני לא יודעת אל מי להתפלל, ואני לא מבקשת משאלות כי אני לא יודעת ממי לבקש שיגשים אותן. 

כשהייתי ילדה מאד אהבתי את המיני-סדרה "היכלות רחוקים" - "The Far Pavilions". כשבגרתי חיפשתי אותה בלונדון בחנות ענקית ואמרתי למוכר את כל מה שזכרתי ממנה: שהיא מתרחשת בהודו ושבזמן כותרות ההתחלה או הסיום, הדמות הראשית מתפללת להרים. המוכר מיד אמר "אה, The Far Pavilions" והביא לי עותק DVD, אז הבנתי שאני לא היחידה שהפרט הזה נחקק בזכרונה. 

בסדרה הזו, אשוק, הילד האנגלי, גדל בהודו מגיל צעיר אצל אם מאמצת הינדית ואב מאמץ מוסלמי: 

"I was brought up a Hindu one week, and a Muslim the next - but on Fridays I was always a Muslim. ... When I really wanted to pray, I prayed to the mountains". 

כשצפיתי בה עכשיו שוב, גיליתי שבסדרה היה גם את הנוסח של התפילה שנשא להרים, אותה לא זכרתי: 

"Lord, forgive three sins that are due to my human limitations. 

Thou art Everywhere, but I worship thee here;

Thou art without form, but I worship thee in these forms;

Thou needest no praise, yet I offer thee these prayers and salutations.

Lord, forgive three sins that are due to my human limitations."

בספטמבר, כשהייתי בת 39, לא ארגנתי לעצמי יומולדת - לראשונה מזה כעשרים שנה. ברגע האחרון ג' וס' ארגנו לי מסיבה קטנה, מהיום למחר, עם כמה חברים קרובים. 

ולא ידעתי מה לבקש כשכיביתי את הנרות, וממי.

אז בסוף ביקשתי משהו בשביל טל.