מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-1/3/2013, במלאת שנתיים למותו

"אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג" – אני אומרת את צירוף המילים הזה שוב ושוב ושוב, ובכל פעם מקווה שאולי הפעם אני באמת אבין, אני באמת אקלוט, אני באמת אפנים – כי זה עדיין בלתי נתפס. 

אבל אני גם מקווה שאמשיך לא להבין, לא לקלוט ולא להפנים, כי אני עדיין מחכה שתיכנס בדלת בבית של ההורים כשכולנו שם, ואני מפחדת לאבד את ההרגשה הזו.



שמעתי את טל פסטרנק מספרת על שני אחיה, איתי ואבירם, שנהרגו בהתרסקות מטוס קל ב 2008, ומצאתי את עצמי חושבת מחשבות מוזרות כמו "איזה מזל (עד כמה שאפשר להגיד מזל בהקשר הזה, כמובן) שנהרגת עם אופנוע, ולא עם מכונית או מטוס".



הספר האחרון בסדרה The wheel of Time יצא – זוכר שסיפרתי לך ב 2007 שרוברט ג'ורדן נפטר, ושנינו דאגנו מה יהיה עם הסדרה? אז החדשות הטובות הן שסופר אחר סיים אותה, והוא עשה עבודה טובה, אתמול סיימתי לקרוא אותה. והחדשות הרעות הן - הספר האחרון יצא – קראת כמעט את כל הסדרה – מה, לא תקרא אותה עד הסוף?



כשנולדתי, היית בן 18. כשלמדתי לקרוא, היית בן 24 בערך? חיכיתי בקוצר רוח לפעם הבאה שתבוא הביתה, כדי להדגים בפניך שאני כבר יודעת לקרוא. כשבאת, הקראתי לך בהתרגשות רבה את "בייגלה" של מרגרט ריי. כשהצלחתי לקרוא את כל הסיפור והייתי גאה בעצמי, אמרת לי "יופי, אבל עכשיו תנסי בלי האצבע מלמטה". נורא כעסתי עליך על זה. אבל עכשיו, עם כל הסיפורי פרפקציוניזם ששמעתי עליך מאז, אני מבינה שעוד יצאתי בזול :) . 

שמעתי את פסקל ברקוביץ', הספורטאית האולימפית, מרצה, והיא תיארה איך כששכבה בשלג על מסילת הרכבת לאחר שקרון קטע את שתי רגליה, בשלב מסוים היא חוותה אור גדול שהתקרב אליה ועטף אותה, וקרא לה בקול שאי אפשר היה לעמוד בפניו "פסקל, בואי!" והיא התפתתה ועלתה למעלה, ומצאה את עצמה בעולם      מ ו ש ל ם .
אני מקווה שהשנה אמצא בתוכי את הכוח לסלוח לך על כך שהתפתית לקול הזה, כי פסקל אמרה שאי אפשר שלא. ואני מקווה שאמצא את היכולת להאמין שאתה נמצא בעולם המושלם ההוא, ושאנחנו נמצא את הכוח להמשיך לחיות בעולם הכל כך לא מושלם הזה.

פסקל אמרה שאחרי שהפסיקה לפחד מהמוות, היא התחילה לפחד מהחיים. ואני מבינה אותה. לחיות הפך למפחיד מאז מותך.

חשבתי שאחרי שמצליחים לשרוד את השנה הראשונה נהיה יותר קל, אבל במובנים מסויימים השנה השנייה היתה יותר קשה.

עם מותך נפער בור, בתוכי וסביבי, ואת השנה הראשונה העברתי בלנסות לטפס החוצה ממנו. דווקא מתוך זה ש"טבעתי" השנה, יצא שביקשתי וקיבלתי עזרה, ולמדתי שהבור הזה אף פעם לא יתמלא, אבל אולי אפשר ללמוד לחיות לצידו, ולא בתוכו.
ובשנה הבאה אני מקווה שאמצא את הדרך לחיות ליד העצב, ולא בתוכו.

בספרו של דוד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן", אומר האיש ההולך לבנו: "אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב, או לפחות את חלקו, את מה שניתן, שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב. כך אוכל גם לזכור אותך יותר, אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכווית הזיכרון"

ואני מאחלת בעקבותיו לעצמי, ולשאר אוהביך, כמו שדנה אמיר אמרה, שנלמד להפריד את הזיכרון מהכאב: לזכור בלי למות, לשכוח בלי להמית.

בהרצאה ששמעתי על bushfires באוסטרליה, פתאום הבנתי, שזה מה קרה: המוות שלך חולל bushfire אנושית. זו לא היתה שריפת קוצים, שריפת שדה או שריפת חורש. זו היתה שריפת יער עצומה, שהשאירה אחריה המוני אנשים חרוכים. למדתי בהרצאה הזו מושג שהיה חדש עבורי - Epicormic Growth. מסתבר שלעצים מסוימים, ובמיוחד לאקליפטוסים, יש את היכולת ללבלב ולהוציא ענף חדש וירוק מתוך גזע חרוך. אז אני רוצה לאחל לכולנו, לכל מי שמצא את עצמו שרוף, חרוך, מפויח או כווי כתוצאה ממותך, שיוציא ענף ירוק וחדש מתוכו, וזה לא מובן מאליו בכלל. 

אני אוהבת אותך, ודרך האהבה שלך אליהם ושלהם אליך, אוהבת את האנשים שאספת לתוך חייך וחיינו, בחייך ובמותך.

Elkie Brooks - Sunshine After The Rain

Since you went away

(Since you went away)

My hearts not free 

It keeps on raining down on me 

Will there be a day when the sun will shine?

I want to see the sunshine after the rain 

I want to see bluebirds flying over the mountains again 

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end? 

Every night I pray 

(Every night I pray) 

Tomorrow brings a sunny day 

And happy things

Will there be a day when the sun will shine? 

I want to see the sunshine after the rain 

I want to see bluebirds flying over the mountains again 

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end? 

Since you went away 

(Since you went away) 

My hearts not free 

It keeps on raining down on me 

Will there be a day when the sun will shine? 

I want to see the sunshine after the rain

I wanna see bluebirds flying over the mountains again

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end?

וכאן אפשר לקרוא את מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה הראשון, לפני שנה.
כאן אפשר לקרוא את מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה שלו שנה מאוחר יותר, כשמלאו שלוש שנים למותו. 

מחר האזכרה של טל. שנתיים.

ואני מפחדת.

כל השבוע האחרון אני או מטביעה את עצמי במשימות או מוצאת את עצמי רוצה לישון או להתעלף - רוצה לצאת מהגוף, לברוח - לא להיות פה, לא להיות פה מחר. 

המלצות בעקבות הכנס הארצי: שכול, אובדן וחוסן נפשי

בתחילת החודש השתתפתי בכנס הארצי: שכול, אובדן וחוסן נפשי בחברה הישראלית - עובדות, תובנות והשלכות. היה אינטנסיבי, עמוס וסוחט רגשית, ולא היו כמעט מושבים או הרצאות שלא בכיתי בהם, אבל גם קיבלתי השראה, פגשתי אנשים ששמחתי להכיר וקיבלתי פידבקים טובים על ההרצאה שלי, אז בסך הכל אני שמחה שנסעתי. 

תוך כדי האזנה רשמתי לעצמי ציטוטים שנגעו בי (ועל כך בהמשך), וספרים שאני רוצה לקרוא: 
בהזדמנות הראשונה שהיתה לי החלפתי ספר שקיבלתי במתנה, בספר "דרקון אין דבר כזה", בעקבות המלצתה החמה של אן-קרן נאמן קנטור מעמותת אתגרים, מנחה טיפולית בפרויקט המדהים "הספינה שטה", שהשאירה עלי רושם עז. 

קניתי לאמא את נופל מחוץ לזמן של דוד גרוסמן, כי ממה שד"ר דנה אמיר ציטטה בהרצאה שלה, "מחומה בצורה לחלון פתוח", היה לי ברור שאני חייבת לתת לה לקרוא אותו. 
בשלב מאוחר יותר קניתי גם לעצמי עותק מהספר הזה, אבל עוד לא פתחתי אותו. מפחדת שהוא יהיה לי מרגש מדי, קשה מדי. 

הבאים בתור כנראה יהיו: יומן אבל של רולן בארת, גם הוא בעקבות הדברים שציטטה דנה אמיר, ספר המתים הטיבטי שצוטט בהרצאתו של פרופ' יעקב רז (משום מה לא מצאתי לינקים הולמים), המאמר Why Choose Hope של Barbara L. Fredrickson - שלא זמין ברשת, משום מה, שפרופ' מולי להד התייחס אליו בהרצאתו, ונראה לי שגם אתעניין במשאבים, אותו הקים. 


לפני שנסעתי לכנס חברה המליצה לי על הספר טראומה והחלמה, אז גם הוא ברשימה. 

ואם אנחנו כבר בענייני המלצות, אני תמיד שמחה להזדמנות להמליץ על הבלוג של ערן אביבי, ועל הסרט גחליליות של גילי מייזלר. 

אני מקווה שההמלצות האלו ישרתו גם אנשים נוספים שמגיעים לקרוא את הבלוג הזה. 

מה שלא נאמר

אמא, ענבל ואני נפגשות בבית הקברות במעברות. עוברות ב'אחוזה המשפחתית': אומרות שלום לקברים של לירון ושל סבא וסבתא (משני הצדדים), מלטפות מהמצבות עלים וענפים (ביטוי מעולה של אמא), וממשיכות לקבר של טל.  

אמא שתלה רקפות כי זה מה ששרד את הסערות החורפיות השנה, אבל היא לא שלמה איתן - הן מתורבתות מדי. טל צריך משהו יותר פרוע.
מחליטות לא לעקור אותן אלא להוסיף להן צמחים אחרים, פרועים יותר, שיאזנו אותן, ואני מצלמת את המצבה כדי שאמא תוכל להראות במשתלה, להתייעצות: 

ואנחנו שם, מעל הקבר שלו, ומדברות רק את האיך, רק על החורף, רק על הצמחים.
ולא מדברות על הגשם ששובר את ליבה של אמא בכל פעם שהוא נופל על הקבר,
ולא מדברות על הסערה שעקרה צמחים ועלים והשאירה את הקבר ריק וחשוף ושברה את ליבה של אמא שוב, ועל איך אני נשברת מחדש כשאמא בוכה לי בטלפון,
ולא מדברות על זה ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים. 

ואז אנחנו נוסעות לחופית, ומצטרפות לאבא, לפגישה לקראת יום השנה: אוהל כן או לא, פטריית גז לחימום המרפסת כן או לא, מיחם, שתייה, כיבוד, כמה, איזה.
ואנחנו שם, במטבח, ומדברים רק את האיך, רק על סדר השמעת השירים באזכרה, רק על חלוקת התפקידים. 
ולא אומרים שזה איום ונורא שכבר יש במשפחה תפקידים קבועים לאזכרות,
ולא אומרים כמה היה קשה לשמוע עליו בשבעה אחרת שהיינו בה באותו היום, כי הוא מצטייר כל כך חי ונוכח בסיפורים,
ולא צורחים ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.  


עדכון מרץ 2013: 
אמא כן דיברה על חלק מזה, באזכרה (ואני חושבת שזה צירוף המילים האכזרי ביותר הקיים: "ספדה לבנה"). 

לא יודעת אל מי להתפלל

אחד המשברים שהמוות של טל הביא איתו, עבורי, היה משבר אמונה. מאז שהוא נהרג אני לא יודעת במי או במה אני מאמינה, אני לא מתפללת כי אני לא יודעת אל מי להתפלל, ואני לא מבקשת משאלות כי אני לא יודעת ממי לבקש שיגשים אותן. 

כשהייתי ילדה מאד אהבתי את המיני-סדרה "היכלות רחוקים" - "The Far Pavilions". כשבגרתי חיפשתי אותה בלונדון בחנות ענקית ואמרתי למוכר את כל מה שזכרתי ממנה: שהיא מתרחשת בהודו ושבזמן כותרות ההתחלה או הסיום, הדמות הראשית מתפללת להרים. המוכר מיד אמר "אה, The Far Pavilions" והביא לי עותק DVD, אז הבנתי שאני לא היחידה שהפרט הזה נחקק בזכרונה. 

בסדרה הזו, אשוק, הילד האנגלי, גדל בהודו מגיל צעיר אצל אם מאמצת הינדית ואב מאמץ מוסלמי: 

"I was brought up a Hindu one week, and a Muslim the next - but on Fridays I was always a Muslim. ... When I really wanted to pray, I prayed to the mountains". 

כשצפיתי בה עכשיו שוב, גיליתי שבסדרה היה גם את הנוסח של התפילה שנשא להרים, אותה לא זכרתי: 

"Lord, forgive three sins that are due to my human limitations. 

Thou art Everywhere, but I worship thee here;

Thou art without form, but I worship thee in these forms;

Thou needest no praise, yet I offer thee these prayers and salutations.

Lord, forgive three sins that are due to my human limitations."

בספטמבר, כשהייתי בת 39, לא ארגנתי לעצמי יומולדת - לראשונה מזה כעשרים שנה. ברגע האחרון ג' וס' ארגנו לי מסיבה קטנה, מהיום למחר, עם כמה חברים קרובים. 

ולא ידעתי מה לבקש כשכיביתי את הנרות, וממי.

אז בסוף ביקשתי משהו בשביל טל.

The Road Not Taken By Whom?

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בתאילנד, ב(קו)סמוי, לפני יותר משנה. 

כשגרתי בחו"ל ונדדתי ממקום למקום שמתי לב להתמודדויות שלי עם מקומות חדשים שאני גרה בהם, לדרכים שלי להרגיש בהם בנוח.
מסתבר שדרך אחת היתה לוודא שלכל דבר יש מקום: כשהחזרתי משהו למקום שלו, הרגשתי בבית. דרך נוספת היתה ליצור לעצמי מסלולי הליכה קבועים, להגיע למקומות תמיד באותה הדרך: אולי הפסדתי כך מראות חדשים, אבל הרווחתי התוודעות לאנשים שעובדים או גרים באותה סביבה והתחילו להתרגל אלי ואני אליהם, והרווחתי תחושת שייכות ושכונתיות. כשהרגשתי אורחת קבועה, הרגשתי, מן הסתם, פחות זרה. 

באחד הימים, כשהלכתי בדרך הקבועה שלי לאחד מחופי הים היפהפיים הסמוכים דרך המלון Anantara Lawana Resort , נעצרתי בבת אחת בצומת פנימית בשטח המלון, בערך כאן: 

חשבתי פתאום על השיר המפורסם של רוברט פרוסט: 

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference".

תמיד הבנתי אותו כ"שתי דרכים התפצלו. אני בחרתי בזו שפחות אנשים הלכו בה, כלומר בחרתי בדרך מקורית ואישית, I did things my way, וזה מה שעשה את ההבדל". הדרך שלי ביחס לאנשים אחרים:

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by (by others),

And that has made all the difference".

הרמתי את כף הרגל שלי, החזרתי אותה למקום ונשארתי לעמוד, כי חשבתי פתאום על משמעות אפשרית נוספת: "שתי דרכים התפצלו. אני בחרתי בזו שאני פחות הלכתי בה בעבר, כלומר יצאתי מאיזורי הנוחות שלי, מהדפוסים ומההרגלים שלי, וזה מה שעשה את ההבדל". הדרך שלי ביחס אלי:

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by (by me),

And that has made all the difference".

כשאני חוזרת היום לטיוטת הפוסט הזה, אני מגלה שמה שעשיתי אז היה להפתיע את עצמי: הלכתי לחוף בדרך אחרת בתוך שטח המלון, לא בזו שתמיד הלכתי בה קודם לכן. זה אולי נשמע קטן וזניח - בטח אנשים שמתארחים במלון הולכים לחוף כל יום בנתיב אחר. אבל בשבילי, שניסיתי ליצור לעצמי סביבה מוכרת בה ארגיש נוח יותר, זה היה רגע משמעותי. לא כי הדרך האחרת היתה קצרה יותר או יפה יותר - רק כי היא היתה שונה, וזה הצריך ממני אומץ. אני חושבת שזה מאפיין הרבה מהבחירות, הקשיים, ההתמודדויות, ההצלחות והתהליכים שאני עוברת בעקבות כל השינויים של השנים האחרונות:

I'm taking the road less traveled by by me. 

כשאיש קטן מטיל צל גדול

אני לא מצטטת מהפרוטוקולים של הדיונים ולא מביאה דוגמאות ספציפיות מהמתרחש בבית המשפט כי אני לא רוצה לשבש חלילה את התנהלותו התקינה של המשפט המתנהל עדיין. כתוצאה מכך, אין לכם דרך לחוות דיעה משלכם על התנהגותו של חיים בר עם, וברור לי שכשאני מבקשת מכם לסמוך על דעתי בנושא אף אחד לא יחשוד בי באובייקטיביות. כתוצאה מכך, אתם עלולים להטיל ספק במה שאני עומדת לכתוב. אבל אני מאמינה שכשיהיה אפשר לפרסם, תסכימו איתי, ובינתיים: 

אחרי הדיונים האחרונים הבנתי עוד משהו לגבי מה מפריע לי כל כך בלראות את חיים בר עם פנים אל פנים ובלהתוודע לאישיותו: האיש שהרג את טל הוא איש קטן. (אני לא מתייחסת להתנהגות שלו באותו היום, שאין ספק שהיתה רשלנית ובגינה הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות - אני מתייחסת להתנהלות שלו מאז). איש קטן ושפל שלא בוחל באמצעים, בשקרים ובהתפתלויות בנסותו לצאת מהסיטואציה שרק הוא הביא את עצמו אליה. וזה לא שאני עושה לטל אידאליזציה לאחר מותו - אני מודעת למגרעות ולחסרונות שהיו לו - אבל אף אחד לא יכול לקחת מטל את העובדה שהוא היה איש גדול. 
מפריע לי שאם זו היתה תחרות כלשהי, טל היה מנצח אותו ובענק. אם זו היתה תחרות רכיבה, או תחרות נהיגה, או תחרות כתיבה, או צילום, או בישול, או שיט, או טריוויוה - או אפילו סתם תחרות גובה - רשימת התחומים שבהם טל היה מנצח את האיש הזה ארוכה כל כך. והוא היה מנצח בקלילות ובפער עצום. 

האיש הזה, תסלחו לי על הביטוי, לא ראוי להרוג את טל. He isn't a worthy opponent. מפריע לי שאיש כל כך קטן ושפל הצליח להרוג איש כל כך גדול. מפריע לי שאיש כל כך קטן הצליח להטיל צל כל כך גדול, על חיים של אנשים רבים כל כך.  

קו המחשבה על המקרה הפרטי הזה המשיך לקו מחשבה גדול ורחב יותר: נראה לי שבגלל זה יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אקדח או רובה, או כלי רכב גדול, חזק ומהיר. כי הם יודעים שהוא מגדיל אותם בצורה מלאכותית. כי כלי הנשק / הרכב נותן להם סיכוי להרגיש גדולים, כנראה לראשונה בחייהם. הוא מאפשר להם להרוג בעלי חיים או אנשים - מה שלא היה מתאפשר להם בלעדיו. וזה בטח חתיכת הרגשה עוצמתית, להרגיש שאפילו אתה, קטן ועלוב ככל שתהיה, יכול לקחת חיים. 

הרבה פעמים אומרים שלגברים יש כלי רכב / נשק חם כדי לפצות על זה שיש להם זין קטן. אני חושבת שזה יותר חמור מזה: זה כדי לפצות על זה שהם אנשים קטנים. 

כשסיפרתי על זה לג' הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "מעניין, זה בדיוק מה שחבר שלי שעוסק באמנויות לחימה אמר: 'ביום שבו נולד האקדח, מת הגבר האמיתי האחרון'".