אמא, ענבל ואני נפגשות בבית הקברות במעברות. עוברות ב'אחוזה המשפחתית': אומרות שלום לקברים של לירון ושל סבא וסבתא (משני הצדדים), מלטפות מהמצבות עלים וענפים (ביטוי מעולה של אמא), וממשיכות לקבר של טל.
אמא שתלה רקפות כי זה מה ששרד את הסערות החורפיות השנה, אבל היא לא שלמה איתן - הן מתורבתות מדי. טל צריך משהו יותר פרוע.
מחליטות לא לעקור אותן אלא להוסיף להן צמחים אחרים, פרועים יותר, שיאזנו אותן, ואני מצלמת את המצבה כדי שאמא תוכל להראות במשתלה, להתייעצות:
ואנחנו שם, מעל הקבר שלו, ומדברות רק את האיך, רק על החורף, רק על הצמחים.
ולא מדברות על הגשם ששובר את ליבה של אמא בכל פעם שהוא נופל על הקבר,
ולא מדברות על הסערה שעקרה צמחים ועלים והשאירה את הקבר ריק וחשוף ושברה את ליבה של אמא שוב, ועל איך אני נשברת מחדש כשאמא בוכה לי בטלפון,
ולא מדברות על זה ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.
ואז אנחנו נוסעות לחופית, ומצטרפות לאבא, לפגישה לקראת יום השנה: אוהל כן או לא, פטריית גז לחימום המרפסת כן או לא, מיחם, שתייה, כיבוד, כמה, איזה.
ואנחנו שם, במטבח, ומדברים רק את האיך, רק על סדר השמעת השירים באזכרה, רק על חלוקת התפקידים.
ולא אומרים שזה איום ונורא שכבר יש במשפחה תפקידים קבועים לאזכרות,
ולא אומרים כמה היה קשה לשמוע עליו בשבעה אחרת שהיינו בה באותו היום, כי הוא מצטייר כל כך חי ונוכח בסיפורים,
ולא צורחים ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.
עדכון מרץ 2013:
אמא כן דיברה על חלק מזה, באזכרה (ואני חושבת שזה צירוף המילים האכזרי ביותר הקיים: "ספדה לבנה").
אמא שתלה רקפות כי זה מה ששרד את הסערות החורפיות השנה, אבל היא לא שלמה איתן - הן מתורבתות מדי. טל צריך משהו יותר פרוע.
מחליטות לא לעקור אותן אלא להוסיף להן צמחים אחרים, פרועים יותר, שיאזנו אותן, ואני מצלמת את המצבה כדי שאמא תוכל להראות במשתלה, להתייעצות:
ואנחנו שם, מעל הקבר שלו, ומדברות רק את האיך, רק על החורף, רק על הצמחים.
ולא מדברות על הגשם ששובר את ליבה של אמא בכל פעם שהוא נופל על הקבר,
ולא מדברות על הסערה שעקרה צמחים ועלים והשאירה את הקבר ריק וחשוף ושברה את ליבה של אמא שוב, ועל איך אני נשברת מחדש כשאמא בוכה לי בטלפון,
ולא מדברות על זה ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.
ואז אנחנו נוסעות לחופית, ומצטרפות לאבא, לפגישה לקראת יום השנה: אוהל כן או לא, פטריית גז לחימום המרפסת כן או לא, מיחם, שתייה, כיבוד, כמה, איזה.
ואנחנו שם, במטבח, ומדברים רק את האיך, רק על סדר השמעת השירים באזכרה, רק על חלוקת התפקידים.
ולא אומרים שזה איום ונורא שכבר יש במשפחה תפקידים קבועים לאזכרות,
ולא אומרים כמה היה קשה לשמוע עליו בשבעה אחרת שהיינו בה באותו היום, כי הוא מצטייר כל כך חי ונוכח בסיפורים,
ולא צורחים ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.
עדכון מרץ 2013:
אמא כן דיברה על חלק מזה, באזכרה (ואני חושבת שזה צירוף המילים האכזרי ביותר הקיים: "ספדה לבנה").
הי את,
השבמחקאני מניח שקשה יהיה תמיד, לא משנה איזה קונסטלציה תבחרי - ארגון, סידור שולחנות, דיבורים, חיבוקים, קלבת שבת (כמו שאלי אוהבת להגיד) ועוד ועוד ועוד רגעים.
זה קשה הקטע הזה של המתים האלה :-)
והכי מבאס לדעתי זאת הידיעה שאין בכוחנו למנוע אותו, את הקטע הזה של המוות. אנחנו רק יכולים לעשות כמיטב יכולתו ללמד, להסביר, לשחרר ולאפשר לקרובים אלינו להמשיך בדרכם. כל דרך שבה יבחרו ללכת, גם אם היא לא מתאימה או נוחה לנו.
הבלוג שלך גורם לי לחשוב בצורה שונה לגמרי על החיים ועל המוות.
השבמחקערן - תודה שאתה איתי בדרך הזו.
השבמחקו Research about the forum - תודה (אני מקווה).