יום שישי, 7 בפברואר 2014

מדריך התייחסות לאבלים: זה בסדר אם אתם לא יודעים מה להגיד. ותפסיקו להגיד "שלא תדעו עוד צער"

הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך שהמשפט "שלא תדעו עוד צער" הוא בעייתי היא רונית שפי וולפין, בתקופה שלמדתי אצלה, אבל אז עוד לא ממש הבנתי מה כל כך בעייתי בו.
היום, כשאני רואה המוני אנשים מגיבים ב"שלא תדעו עוד צער", זה ממש מקומם אותי. 











































צילומי מסך מפייסבוק, 2013
טיימליין של מכר ותיק, לאחר מות בן משפחתו בפתאומיות
(זה לא הסתיים כאן, פשוט הפסקתי כשנמאס לי)

בואו נדבר על זה רגע. 
מה בעצם אתם מאחלים, כשאתם מאחלים למישהו ש"לא ידע עוד צער"? 
  1. שהם לא יאהבו יותר אף אחד/ת?
  2. שלא יהיה להם אכפת יותר מאף אחד/ת ומשום דבר? 
  3. שהם יפסיקו להרגיש, כלומר יפסיקו להיות אנושיים?
  4. שהם יישארו אנושיים, אבל יאהבו רובוטים, כי רובוטים לא מתים? 
כי אין אופציות אחרות, באמת.
מה זאת אומרת "שלא תדעו עוד צער"? הרי החיים מלאי פרידות, כאב, צער, סבל ואבל, אסונות וטרגדיות. לא כי אני פסימית, ולא כי אין גם דברים טובים, אלא כי זו המציאות.  

אי אפשר באמת לאחל למישהו חיים נטולי צער, כי זה אומר שאו שהוא יפסיק להיות חלק מהקיום האנושי, או שהוא יפסיק להרגיש. 

אתם גם עלולים ליצור את האפקט ההפוך, כי אתם בעצם מזכירים להם באותו רגע את כל הצער שעוד יהיה מנת חלקם בעתיד, כי אין דבר כזה, "שלא תדעו עוד צער". 


ואם אתם אומרים את זה כי אתם לא יודעים מה להגיד, זה בסדר גמור שאין לכם מה להגיד. זו האמת. תגידו "אני לא יודע/ת מה להגיד, ויחד עם זה, אני פה בשבילך".

כשעמיחי, בנה של חברתי אורנה לשם, נמצא ירוי בצבא ביוני 1999, לא ידעתי. הידיעה לא הגיעה אלי בזמן, ולא הייתי לא בלוויה ולא בשבעה. כשפגשתי אותה בפעם הבאה אמרתי "אני כל כך מצטערת, לא ידעתי אז לא באתי, ואני לא יודעת מה להגיד עכשיו", והיא ענתה לי "זה בסדר גמור שאת לא יודעת מה להגיד, כי אין באמת מה להגיד", והתחבקנו. 
בשבעה של טל ומאז מצאתי את עצמי מצטטת אותה הרבה, ואומרת לאנשים "זה בסדר שאתם לא יודעים מה להגיד, כי אין באמת מה להגיד. רק לחבק".
וזה מה שאני אומרת מאז לכל מי שאומר לי שהוא לא הולך לשבעה כי "הוא לא יודע מה להגיד". - "תלכו, זה חשוב, וזה בסדר שאין לכם מה להגיד, פשוט תהיו שם, תחזיקו את היד. תחבקו. תהיו נוכחים. זה מספיק. מביך אתכם לשתוק? תכינו כוס תה. תגישו טישוז. תסדרו את העוגיות שכולם מביאים. אבל אתם באמת לא חייבים לעשות משהו. מספיק להיות". 

לקח זמן מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה ועד שהוא התפרסם, ובדרך נתקלתי בכמה דברים שחיזקו את הידיעה שלי שמה שאני אומרת נכון לא רק לגבי, אלא לגבי אבלים בכלל. 


הנה הנחיות איך לדבר עם אדם אבל:




שתרגמתי לנוחיותכם: 




מוזמנים/ות לשלוח אלי את מה שאתם הייתם רוצים שיגידו לכם - ושלא יגידו לכם, ונוציא גרסה מעודכנת. 


תוך כדי כתיבת הפוסט הזה נתקלתי גם במאמר המצויין הזה מה-New York Times מינואר 2014: "האמנות שבלהיות נוכח/ת", שמפנה גם לפוסט החשוב הזה שכתבה אם שכולה בינואר 2014: בת אחת שלה נפטרה בגיל 27 לאחר שנפלה מסוס עליו רכבה, ובתה השניה נפצעה אנושות מפגיעת מכונית בעת שרכבה על אופניים בגיל 26: "עשרה דברים שלמדתי לגבי טראומה". 


אני ממליצה לקרוא את שניהם. לנוחיותכם, תרגמתי כמה דגשים מתוכם: 

  1. נוכחות עדיפה על העדרות. אל תניחו שהאבלים "צריכים ספייס". תהיו שם.
    עדיף שיגידו לכם "אני צריך/ה ספייס" אחרי שבאתם / התקשרתם, מאשר שיגידו לכם אחר כך "לא היית שם כשהייתי צריך/ה אותך". 
  2. תביאו מרק (נכתב על ידי אמריקאים נוצרים שלא עוברים שבעה). הבעת אהבה באמצעים לא-מילוליים תורמת לריפוי בדיוק כמו להתנסח ברהיטות. תפתחו עיניים, תראו מה הם צריכים, ותביאו להם את זה.  
  3. אל תשוו, אף פעם. אל תשתמשו באמירות נדושות. אל תנסו למצוא פרשנויות או הסברים לאסון שקרה.
    אל תשוו בין האסון של האבלים לאסון אחר. כל אסון ראוי להתייחסות מכובדת כשלעצמו, ללא השוואה לאסונות אחרים.
    אל תגידו "הכל לטובה" או "את/ה תהיי/ה חזק/ה יותר כשזה ייגמר".
    אל תנסו למצוא צידוקים, פירושים, הסברים, תוכנית גדולה יותר וכו' באסון שקרה. 
  4. תהיו אקטיביים בצורה פאסיבית. יש לנו נטייה, במיוחד בחברה מוכוונת הישגים כמו שלנו, לרצות לפתור בעיות ולתקן שברים - להציע, לתכנן, לתקן, לפרש, להסביר ולפתור. אבל מה שנדרש כאן הוא האמנות שבלהיות נוכח/ת: תאפשרו לאבלים לעבור את התהליך שלהם כפי שהוא. פשוט תשבו איתם דרך רגעים של כאב וחושך. היו פרקטיים, פשוטים, ארציים וישירים.   
כאמור, נכתב על ידי דיוויד ברוקס וקת'רין וודיוויס, ממליצה לקרוא במלואו.  

נתקלתי בטקסט הבא שנשמע לי מאד נכון, מצרפת את המקור ואת התרגום: 





כיוון שאני אחות שכולה ולא אם שכולה אני לא יכולה להעיד מניסיוני האישי על מה שהתפרסם כאן בינואר 2014: "שישה דברים לא להגיד להורים שכולים", ויחד עם זה, על סמך כל מה שכבר נכתב כאן, מה שאנג'לה מילר כתבה - מנסיונה האישי - נשמע לי מאד הגיוני. לנוחיותכם, תרגמתי כמה דגשים - ממליצה לקרוא את הכל

  1. "הזמן מרפא את הכל". אל תגידו: "עם הזמן את/ה תרגישי יותר טוב". "הזמן מרפא הכל". 
  2. "תשחרר/י. תמשיך/י הלאה". אל תגידו: "את/ה תרגיש/י יותר טוב אם תמשיך/י הלאה או תשחרר/י". "את/ה נצמד/ת אליו/ה יותר מדי, בגלל זה את/ה כל כך עצוב/ה". "אם רק תשחרר/י, את/ה תוכל/י להתחיל לחיות שוב". 
  3. "את/ה צריך/ה יותר אמונה". אל תגידו "אם רק היית מאמין/ה יותר, היה כואב לך פחות". "אם האמונה שלך היתה חזקה כמו שלי, לא היית עדיין מתאבל/ת ככה". "אם רק היית שם/ה את מבטחך באלוהים לא היית סובל/ת כל כך". 
  4. "לכל מה שקורה יש סיבה". אל תגידו "Everything happens for a reason". 
  5. "לפחות..." אל תאמרו אף פעם בקול רם להורה שכול משפטים שמתחילים ב"לפחות": "לפחות יש לך עוד ילדים". "לפחות הוא/היא לא סבל/ה". "לפחות את עוד יכולה ללדת שוב". "לפחות היה לך את כל הזמן שהיה לך איתו/ה". "לפחות זה היה מהיר ונטול כאב". כי אין "לפחות" באובדן ילד/ה/ים/ות. (גם הסרטון שבתחתית הפוסט הזה, של ד"ר ברנה בראון, על ההבדל בין סימפטיה ואמפתיה, מדבר על כך). 
  6. "תכיר/ו תודה". אל תגידו: "תכירי תודה על כך שיוכלו להיות לך ילדים נוספים". "תכירי תודה על הילדים שעוד יש לך". "תכירי תודה על כך שהיה לך אותה/ו". 

לנוחיותכם, תרגמתי את המשפט:


נתקלתי במשפט נוסף שעדיף לא לומר להורים שכולים, שפרסמה הת'ר ביוקנן-ספור במאי 2014: 
"בבקשה אל תאמרו לי שבגלל שהילדה שלי מתה, אתם מחבקים את הילדים שלכם חזק יותר". 
לדבריה, נעשה שימוש תכוף בקלישאה הזו, שגורמת להורים שכולים לכאב רב, והיא מבהירה: 
"האם היית אומר לאלמן שאתה מחבק את אשתך חזק יותר בגלל שאשתו מתה? האם היית אומרת לאלמנה שאת מחבקת את בעלך חזק יותר בגלל שבעלה מת? כמובן שלא". 
היא בהחלט מעודדת הורים לחבק את הילדים שלהם חזק יותר - היא רק מבקשת שהם לא יספרו על זה. ממליצה לקרוא את כל הטור שלה בנושא. 

בכתבה "עשרה דברים שאסור לומר לאדם אבל או מדוכא" שהתפרסמה בינואר 2015 ממליצים לא להגיד: 



  1. "Every cloud has a silver lining" , "כל דבר לטובה" , "בכל דבר רע יש גם טוב". 
  2. "God needed another angel in heaven", "אלוהים היה צריך עוד מלאך איתו בשמיים"
  3. "God doesn’t give us more than we can handle" , "אלוהים לא נותן לנו להתמודד עם יותר ממה שאנחנו מסוגלים
  4. "If it’s meant to be, it will be", "מה שצריך לקרות - קורה"
  5. "It is what it is" , "זה מה יש"
  6. "I know how you feel" , "אני יודע/ת איך את/ה מרגיש/ה"
(הורדתי כמה משפטים שמתייחסים יותר לדיכאון בעקבות פרידה מאשר לאבל). 

אני יכולה להוסיף מניסיוני: גם אל תבקרו את האבלים על האבל שלהם, או על דרכי התתמודדות שלהם עם האבל, ואל תוכיחו אותם:  






 צילומי מסך, תכתובת בפייסבוק, 2011
מישהו שהיה חבר קרוב שלי, עד שטל נהרג 

יכול להיות שיש אנשים שרוצים לצאת זמן קצר אחרי שקורה להם אסון, בשביל הסחת הדעת או ההתאווררות (כל מה שמקל על האבל/ה ולוּ במשהו, ולא פוגע בהם או במישהו אחר, לגיטימי). אני לא הייתי אחת מהם. מבחינתי, הוא הציע לי משהו שלא הייתי צריכה (לצאת) ולא הציע לי את מה שכן הייתי צריכה (את הנוכחות שלו, שיבוא ויהיה איתי). כשאני מסתכלת שוב על מה שהוא כתב אז זה נראה לי כל כך הזוי, לצפות שאצא זמן כל כך קצר אחרי שטל נהרג.
זה כמובן בסדר גמור אם הוא מאמין שכך הוא יתמודד אם חס וחלילה יקרה לו אסון - אבל בין כך לבין לנזוף בי על האופן בו אני מתמודדת אחרי שקרה לי אסון, יש מרחק גדול. ההמלצה שלי היא: "חנוך לנער על פי דרכו": תקשיבו לאבלים, תראו מה הם צריכים, ותתנו להם את זה - אל תנסו לכפות עליהם את ה"אני מאמין" שלכם. 


לעומת התגובה שלו, שלא היתה מה שהייתי צריכה באותו זמן, זכורים לי לטובה אנשים, חלקם זרים מוחלטים עד השבעה, שישבו איתי והחזיקו לי את היד במשך שעות ארוכות, ואפשרו לי לבכות, ולדבר - ולשתוק. ולא ברור לי מה היה נוכח יותר באהבה שהרעיפו עלי בנות הדודות שלי: החיבוקים או כוסות התה.

זו גם הזדמנות מצויינת לשתף את הסרטון המצוין של ד"ר ברנה בראון על כוחה של אמפתיה, ועל אמפתיה לעומת סימפטיה: 


לאנשים דתיים ו/או מאמינים יש "סטים" משלהם של משפטי התייחסות לאבלים, שאני מודה שאני באופן אישי לא מתחברת אליהם, ובעיני הם נופלים תחת קטגוריית המשפטים הנדושים והלא-אישיים שנשלפים אוטומטית כשלא יודעים מה לומר, אבל יכול להיות שאנשים מאמינים מרגישים אחרת לגביהם: "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון", "בבנין ירושליים ננוחם", "מן השמיים תנוחמו" ועוד. 

נקודה נוספת שכדאי להעלות כאן היא התגובה של אנשים לבכי. הרבה פעמים כשאנחנו רואים מישהו/י בוכה זה מלחיץ אותנו, מביך אותנו או גורם לנו לאי-נוחות, ומתחילה ריצה מכל הכיוונים להביא טישוז ו/או כוס מים, העיקר לעשות משהו. גם כאן, ההמלצה שלי היא: תבלעו לרגע את חוסר הנוחות שעולה בכם ואת הצורך שלכם לעשות, ופשוט תהיו איתם. תישארו לידו/ה, תחבקו, תשימו יד על הברך או על הכתף, תחזיקו את כף היד. תשעינו את הראש שלהם על הכתף שלך. כמו שקת'רין כתבה, פשוט שבו איתם. 


עדכון ספטמבר 2015: נתקלתי בשיר היפהפה הזה מאת ג'יי הנדל באתר The Silver Pen




תרגמתי אותו לנוחיותכם/ן: 





עדכון אוקטובר 2015: BuzzFeed העלה פוסט בנושא: What You Say To Someone Who’s Grieving Vs. What They Hear - "מה את/ה אומר/ת לאדם אבל לעומת מה שהוא/היא שומע/ת". שווה להציץ באיורים, כמה מהם מדויקים מאד בעיני. 

עדכון אוקטובר 2015: חברתי נוגה מורג שלחה לי לינק לטקסט הבא של טים לורנס, שכשסיימתי אותו פשוט רציתי לעמוד ולמחוא כפיים ולצעוק "בראבו!": Everything Doesn't Happen For A Reason (לא, לא כל דבר קורה כי יש לכך סיבה). טקסט כן, עוצמתי ונוקב שהוא כל כך חזק שאני מרגישה שאעשה לו עוול אם אתרגם חלק ממנו: פשוט תקראו אותו, במלואו.
טים לורנס גם כתב פוסט אורח ב-Upworthy: "שמונה מילים פשוטות לומר כשאדם אהוב מתאבל". אמ;לק: "אני כאן איתך ואני מכיר/ה בכאב שלך" (בעברית אלו שבע מילים, במקור שמונה מילים: "I acknowledge your pain. I'm here with you"). 



עדכון יוני 2016: פוסט מעניין ב-Huffington Post, ספציפית על חוויית האבל של הורים מאמינים שאיבדו ילד, ומה הם צריכים שיגידו להם - ושלא יגידו להם: "Fifteen Things Bereaved Parents Want You to Know". 


עדכון יולי 2016: התייחסות ספציפית למה כדאי להגיד - ולא להגיד - אחרי לידה שקטה, כאן, באתר לידה שקטה, וגם הוספתי למטה עוד תגובות שהתקבלו ספציפית בהקשר הזה, של לידה שקטה. כדאי לגלול. 

עדכון אוקטובר 2016: מיקה אלמוג, נכדתו של שמעון פרס, מתייחסת ל"שלא תדעו עוד צער" בטור שכתבה. היא מצטטת מישהי שהגיעה לניחום אבלים ואמרה: "שתדעו צער בעיתו", ואני חושבת, כמוה, שזה איחול הולם הרבה יותר. 


עדכון פברואר 2024: בת דודתי נועה ספיר שלחה לי את ההודעה הבאה: 


אז כן, אנא, אמרו: "שלא תדעו רק צער". 

אשמח להמשיך ולעדכן את המדריך הזה. מוזמנים לכתוב כאן בתגובות או לשלוח אלי במייל: i.have.a.life.wish@gmail.com את התוספות שלכם, לפרסום אנונימי או בשמכם, כהעדפתכם. 



עדכון 7/2/14: 

  • עמית ברקאי (ששכל את אחותו גילי), מוסיף: "כאשר אדם אבל שואל לעצתך, אם אתה כבר עברת פרידה מצערת או פתאומית, הבא לו את התובנות שלך נטו, מבלי לנסות ולהשליכם על המקרה הפרטי של אותו אדם. פשוט תאר לו/ה מה התהליך שאת/ה עברת, ללא ניסיון לקבוע קטגורית כי זה התהליך המתאים לכולם. כמו כן, השתדל/י לא לומר לאח/אחות שכולים את המשפט: 'תשמור על ההורים', כי לרבים מהם התחושה היא שהם מאבדים לגיטימיות להתאבל בעצמם, גם אם מי שאמר זאת לא התכוון לכך".
  • בת דודתי נועה ספיר מוסיפה: "אל תגידו: 'תהיו חזקים בשביל ההורים / האחים / האישה / הבעל / הילדים'. - אל תהיו חזקים! תהיו אנושיים ותישענו על מי שנמצא לידכם".
  • יואב חג'בי מוסיף: "אל תהיו אתם אלו שמזכירים את המנוח/ה לראשונה בשיחה ביניכם לבין האבל/ה. תנו לאבלים להיות אלו שמעלים את המנוח/ה ביוזמתם, כדי שאם הם רוצים לספר הם יספרו, שההחלטה תהיה אצלם, בלי שאתם תתחקרו אותו/ה ובלי שתציקו לו/ה. תהיו רגישים וקשובים גם למה שלא נאמר. למשל: אם בני המשפחה לא מספרים ביוזמתם את כל הפרטים או הנסיבות על המוות, תניחו לנושא".
  • זה מזכיר לי את מה שאדם ברוך כתב לגבי ניחום אבלים: 
"מה אומרים לאבל? מה חלילה לומר לו? חלילה לומר לו דבר העלול להתפרש כפקפוק במשפטו של הקב"ה, על שכבר אסף את המנוח אליו. מנחמים בבהירות ולא במיני עקיפין, בשפה שבה האבל מדבר, במושגים שלו ולא בדימויים שאינם מוכרים לו. מנחמים בקיצור, בשפה רכה, בשקט, וחלילה לצעוק שם. ומה אומרים לו מלבד עצם הניחום? האבל הוא שקובע את השיחה ואת נושאיה עם המנחם אותו, את אורכה, את החום שלה. הוא ממעט בדברים ורק אוחז בידך? אף אתה תמעט. הוא מדבר על המנוח? אף אתה דבר על המנוח. הנה הוא מדבר פוליטיקה רגילה? אל תתמה עליו ועשה כמוהו. לא באת לחנך אותו. ואת כל זה חכמים למדו מאיוב: "ואין דובר אליו דבר". כלומר, רעיו של איוב חיכו שהוא יפתח איתם בדברים, שהוא יקבע את אופי השיחה ביניהם". 
עדכון 11/2/14: 
  • א', שביקשה להישאר אנונימית, מוסיפה: "'תהיה/י חזק/ה' זה המשפט הכי נורא, מטופש ועגום שיש. הוא מכעיס מאוד אנשים אבלים, שגם ככה חסרי סובלנות למבוכה של אנשים שיוצאת באמצעות משפטים מטופשים. ולמה? כי ממש, אבל ממש לא צריך להיות חזק/ה כשמישהו נפטר. אפשר, צריך ורצוי להיות חלש/ה. אנשים צריכים ללמוד להביע צער, להציע עזרה, להביא אוכל, לשים יד, להקשיב ולעטוף - ורק אם זה מתאים ומתקבל בברכה. ולתת אוויר כשזה מה שמתבקש. חיפשתי על זה בעבר חומר הרבה פעמים, והיחיד שמצאתי שבא דווקא מכיוון די "יהודי", היה הקולע ביותר". 
עדכון 16/2/14: 
  • אחותי (הביולוגית), ענבל לוטם, מוסיפה (- טל הבכור, אני הקטנה, ענבל האמצעית):
    • "עדית לוי אמרה לי פעם שכשבאים לשבעה לא צריך לעשות או להגיד כלום. צריך לבוא, לשבת, להיאנח, ופשוט להיות יחד. וככה אני משתדלת לעשות כשאני מבקרת אחרים בשבעה. אם אני קרובה לאבלים אני מביאה לפעמים אוכל מעשה-ידי. זו בשבילי צורה של הבעת אהבה. אבל ברור שזה אינדיבידואלי.
    • אל תאריכו בסיפורים על עצמכם, על אבלכם האישי או על מה שקורה איתכם בימים אלה. ולא זה הזמן לחדש קשרים שניתקו עם השנים, למרות שבדרך כלל נעים להפגש שוב. הם לא באמת שם. הם לא באמת שם כדי להקשיב לכם. הם שרויים עמוק בבור-היגון שלהם, שצבוע בצבעים הכהים הפרטיים שלהם, והם לא פנויים בדרך כלל להקשבה. אם הם שואלים לשלומכם, בין אם זה מתוך נימוס ובין אם זו התעניינות אמיתית - השתדלו לענות תשובות קצרות שלא דורשות מהם הקשבה וריכוז לאורך זמן. כי הם צריכים להתפנות לאנשים אחרים שהגיעו לנחם, או כי הם פשוט לא פנויים רגשית לשומדבר אחר. הם לא שם.
    • אסור לשפוט צורות אבל שונות. יש שיחושו רצון להיצמד לחיים, לבלות ולצחוק, לעשות ילדים, להוכיח שהחיים נמשכים; יש שירצו לארגן ולסדר ולמיין חפצים ולהיות אחראים על הכל, ויש שירצו לא לצאת מהמיטה, להשתבלל, להתנתק, ללכת לאיבוד, לא לחייך לאף אחד ולא לראות אף אחד (זה לא אומר שהם באמת לא רואים), לא להיות אחראים על שומדבר ועל אף אחד, גם לא על עצמם, ולצלול לתהומות ולהיעלם רגשית או פיזית. הכל לגיטימי, לא ניתן לדעת מה באמת עובר אדם בתוכו, והשאלה הלגיטימית היחידה במצבים כאלה היא (לדעתי) "איך אני יכול/ה לעזור?", וצריך להיות מוכנים לכל תשובה, כולל "תשאירו אותי לבד" או "אין מה לעזור". לפעמים עצם השאלה הזו פירושה "אני כאן לידך, מוכן/ה לסייע בכל מה שתצטרך/י, ואת/ה לא לבד", וזה מספיק וכולל בתוכו את כל מה שחשוב להציע".
עדכון 26/2/14: 
  • גילי מייזלר (ששכל את אחיו גיורא), מוסיף: "אני כבר לא נבוך או חסר מילים כשאני נמצא במצבים האלה, בעיקר כשאני מכיר את האבלים או שהכרתי את הנפטר. זה כנראה הרבה עניין של ניסיון... אבל עם זרים, ובכלל, אני מציע את התגובה הקצרה, הפשוטה והעניינית ביותר: 'תנחומיי'. באמת - מה טוב ופשוט יותר מלומר 'תנחומיי'? לגבי מה שכדאי להימנע מלומר, אני חושב שמה שפירטת מעולה".
עדכון 29/3/14: 


  • מ', שביקשה להישאר אנונימית, מוסיפה: "לדעתי זו רשימת MUST בכל בית. גם אני למדתי מהרשימה הזו. כמי שאיבדה את אביה לפני כמה חודשים מאוד מסכימה. היו משפטים שקראתי וממש צבטו לי בלב. הדבר שהכי היה לי קשה לשמוע: "אבא שלך לא היה רוצה שתתנהגי ככה" !! - על הדרך ראיתי לראשונה את הפרצוף האמיתי של זו ששיגרה לעברי משפט זה, אך זה כבר סיפור אחר. או אולי זה חלק מהסיפור. משהו מתגלה באדם, בטיב הקשר. אולי. אצלי לפחות זו הייתה מין מסננת שניפתה קשרים. מסכימה איתך לגמרי שאנשים צריכים להיות סופר רגישים, להבין מה הם בעצם אומרים ולא רק לזרוק משפטים אוטומטיים, ובעיקר להיות עם שם בשבילו/ה. זה חייב להשתנות והמודעות לכך מאוד מאוד חשובה, ויש משפטים נוראיים שנחרטים בלב, ואף גורמים לריחוק וניתוק (מובן ומתבקש ואולי מבורך בעיני)".
עדכון 31/7/16: 

  • טל, שפרסמה את הפוסט הזה בפייסבוק לגבי הלידה השקטה שעברה, מוסרת את הטיפים הבאים (שמובאים כאן באישורה):
    "
    שאלות חטטניות נשאלו רבות והם הלכו יד ביד עם חוסר טאקט או סתם חוסר רגישות, כגון: 'לפחות לא הכרת אותו'; 'יהיו לכם עוד ילדים'; 'לא נורא, זה מאחוריך, עכשיו תביאו חדש'; 'מזל שגיליתם עכשיו, טוב שלא ילדתם אותו'; 'למה את בעצם צריכה חופשת לידה אם אין לך תינוק לטפל בו?' ועוד רבים. ברור לי כמובן שהכל מגיע ממקום הכי אכפתי. הרצון הזה לומר משהו מנחם".
  • מיכל פלטי, ששכלה את אביה, הגיבה לפוסט של טל בדברים הבאים (שמובאים כאן באישורה): "לגבי מה להגיד, כמו בכל אובדן - להתחיל בחיבוק, ולשאול: 'מה את צריכה ממני? מה יעזור לך שאני אגיד? תעדיפי שנשתוק ביחד?'. כל המשפטים שפירטת מזעזעים. כמו שזה לא מנחם כשילד בן 13 נפטר ש'יש לו עוד אחים', ולא מנחם לקבור אבא כי 'זה תהליך טבעי'". 
עדכון 23/2/17: 

  • איה בן-עזרי כתבה בפייסבוק פוסט שמדבר בדיוק על זה. אני מביאה כאן רק את ההתחלה שלו וממליצה לקרוא אותו במלואו (הוא קצר). היא שכלה את בנה ואת חמה תוך חודש וחצי.  
״שלא תדעו עוד צער״: המשפט הזה זה המשפט הנפוץ ביותר בין המנחמים. אנשים לא יודעים מה לומר כי באמת אין מה לומר כשמישהו יקר לך נפטר. בטח ובטח כשמת לך הילד. ובטח ובטח שחודש וחצי אחריו נפטר גם סבא שלו. ״שלא תדעו עוד צער״ ... את המשפט הזה צריך להוציא מרשימת המשפטים".
עדכון 28/4/18: 


  • הילה גרין, שהיא גם אלמנתו של אלן וגם אחותה השכולה של אורית, כתבה בתגובה את הדברים הבאים (שמובאים כאן ברשותה): 
    "דבר שלמדתי מאישה טובת שכל, כשהייתי הרכזת האדמינסטרטיבית של "קהילת מבקשי דרך" בירושלים, והיא - החזנית איריס וינר (כדי "להביא דבר בשם אומרו", כמובן) - היתה מנהלת הקהילה, הוא:
    הצער הוא חלק מחיי בשר ודם. כל עוד אדם בחיים אז יש שמחה: חתונות ולידות והצלחות; ויש עצב: מחלה ומות-אהובים. לאחל לאדם ש"לא ידע עוד צער" שווה-ערך לאיחול כי יסתיימו חיי האדם' וממנה למדתי לומר למאבדים/ות אדם יקר: 'מי ייתן ותוכל/י למצוא ניחומים בזכרונות טובים של רגעים משמחים שחלקת עם הנפטר/ת'.
    ואם כבר הבאתי דבר ש"אימצתי" ועשיתי ל"חלק מהרפטואר" שלי, אוסיף כי מעולם לא הצעתי/המלצתי לאף אבל/ה (או כואב/ת מכל טעם אחר) "להיות חזק/ה". למה להיות חזק (חזקה) כאשר בריאותך-שלך, נניח, מאויימת, או איבדת מקור פרנסה, או מישהו יקר (מישהי יקרה) לך נפטר/ה??? רק משום שלסובביך קשה בצערך? ממש לא חובה להיות חזק".

  • יעל סדגורסקי, שהיתה בת 12 כשחוותה אבל, כתבה בתגובה את הדברים הבאים, שמובאים כאן באישורה:

    "המשפט 'שלא תדעי עוד צער וכאב לעולם' התאים לי והקל עלי. זה הרגיש לי כמו ייחול שהייתי מאחלת לעצמי, וייחלתי לא מעט בפנייה לשמיים, בתפילה.
    המשפט ה"נורא" הזה, לי עזר.
    אין שום דבר שיכול לנחם על אובדן של אדם קרוב, שום דבר שיקל, אבל לפחות יש תקווה שזה לא יקרה יותר. ובתור ילדה דאז, אני רציתי לפחות את התקווה הזאת, וחשבתי בתום שאם הרבה יאמרו לי את זה וגם אני אבקש חזק את זה, שזה יתממש ולא יקרה יותר. שזה כמובן נאיבי ולא ריאלי, אבל לפחות הקל עלי בזמנו. רציתי ספייס ושיעזבו אותי כולם בשקט ולא לראות אף אחד, לא רציתי שום מרק ושום אוכל, פשוט לא אכלתי כמה ימים טובים, תמיד נעלם לי התיאבון בדכאון. אני זוכרת שניסו להתעקש איתי בכוח ולהציע אינספור פעמים מרק ואוכל ואנשים שיהיו איתי ולא רציתי: רציתי שיכבדו את הבחירה שלי לאותו זמן, אם אין תיאבון נפשית אז לא. כל אדם מתאבל בדרכו וזקוק לדברים אחרים".
    ...
    "הייתי בת 12, לא ילדה קטנה אבל גם לא מבוגרת. ילדים חווים אחרת ממבוגרים, וכנראה גם מתייחסים יותר נאיבית למשפט שמבוגר יחשוב עליו יותר. אני גם היום מתייחסת נאיבית למשפט "שלא תדעו עוד צער", לא ידעתי שאפשר לפרש אותו אחרת.
    אני מעדיפה להתייחס באופן נאיבי לכל מה שרק אפשר, כל עוד אפשר, כי התייחסות עמוקה ורצינית יותר חושפת עולם אכזר וקודר יותר. זה קצת כמו לעבוד על עצמך.
    מה שכן לדעתי יפגע בכל אדם אבל, זה אמירות מזלזלות גם אם לא בכוונה, אמירות שמנסות לתאר בהקטנה את האובדן, אמירות שמציגות את האדם שאיבדנו כלא "מספיק קרוב", כל אמירה שמנסה להקטין ולהציג את זה כ"לא נורא", או מי שמתיימר להכיר אותנו ואת מידת הקירבה שלנו לאדם שאיבדנו, מי שחושב שאם ישכנע אותנו שזה לא מספיק קרוב/נורא אז אולי יכאב לנו פחות: זה לא".

  • עמרי עזר, ששכל את אביו, ביקש שאוסיף:

    "נחמות לא באות מהשמיים, אלא מאנשים אמפתיים"

  • גלבוע דקר כתב בתגובה לפוסט:

    "חושב על הפוסט הזה תמיד כשאני במעמד הזה. תמיד. את מזכירה לי לא לפלוט את המילים שמנחמות רק את הדובר או לפחות נותנות לו תחושת ביטחון מזויפת. העניין הוא שאנחנו אומרים דברים באוטומט כי הם פוטרים אותנו מהמבוכה שבמעמד, ואין מה להגיד, זה מביך לעמוד מול מישהו ברגעים כאלה, וזה גורם ללשון להידבק לחיך ואז שולפים ממגירת הקלישאות משפטים ששמענו מאז שהיינו תינוקות ופה זה נגמר. אבל כשחושבים לעומק על משמעות המשפטים האלה מבינים שאין מאחוריהם הרבה"

  • יעל דקל כתבה בתגובה לגלבוע ולפוסט:

    "התאפקתי מלהעיר לאנשים על המשפט הזה: "שלא תדעו עוד צער". מניסיוני, זה לא נתן לי שום תחושת בטחון כל שהיא.
    כאשר חושבים על המשפט הזה לעומק ומבינים מה הוא באמת אומר, זה רק מערער את הביטחון.
    הוא מגיע יחד עם המשפט החביב השני של: "תנוחמו מהשמים"... ומה עם אני לא מאמינה? הניחום והאבל הולכים טוב ביחד כשפשוט נותנים להם להיות. לא צריך ססמאות. רק להיות אמיתי. זה כואב יותר כשלא רואים אותי באמת".
     


    14 תגובות:

    1. מישהו אמר לי שהמשמעות ההגיונית של "שלא תדע עוד צער" זה "תמות מהר".

      השבמחק
    2. כשישבתי שבעה, אחת התגובות שהכי אהבתי היתה מישהו שבמקום לומר "שלא תדעו עוד צער", אמר "שתרבו שמחות".

      השבמחק
    3. לאבלים הצעתי לא להיות חזקים אלא להתפרק. להתפרק כל זמן שיש מסביבך אנשים שיכולים לתמוך ולספק משענת

      השבמחק
    4. פוסט חזק וחשוב. הכי חשוב, פשוט תבואו. אפילו לשעה. אני זוכרת את החברים שבאו לשבעה של אבא שלי ועצם נוכחותם מאוד עזרה, ואני זוכרת גם את הקרובים הרחוקים, חברים ומכרים של אבא שלי מהעבר הרחוק, שבקושי הכרתי או זכרתי, ושהטריחו את עצמם, וגרמו לי להרגיש שחייו של אבא שלי היו בעלי משמעות.

      השבמחק
    5. יפה ומרגש ונכון, ץודה על הפוסט ועל התגובות החכמות

      השבמחק
    6. אחד הדברים שקשים לי בניחום אבלים הוא ניחום אבלים שאינם יושבים שבעה. אני ממש הולכת לאיבוד במצבים כאלה. להתקשר? לבוא? לשלוח כרטיס? להביא אוכל? להודיע מראש שבאים, או פשוט לדפוק בדלת...? למסורת יש כוח מאוד חזק ברגעים כאלה.

      השבמחק
    7. הי טל.תודה על מה שכתבת ושיתפת..בעבר ביקשו גם ממני לכתוב מדריך.אני כן מוצאת נחמה במשפט:"שלא תדעו עוד צער"גם מצאתי נחמה במשפט:"משמיים תנוחמו"כי אני מאמינה שבאסונות כאלו ובאובדן של אדם קרוב,אף אחד לא באמת יכול לנחם חוץ מבורא עולם.בכלל רוב הדתיים הכי פחות עצבנו אותי כי הם לא ניסו להיות מקוריים או להתחכם או לספר לי סיפורים מה שממש אבל ממש לא הייתי פנויה לשמוע.הביאו בישול,אמרו כמה משפטים וזהו.אבל האמת היא שהייתי ככ על הקצה שלי,שלא משנה מה אמרו ועשו,היה לי קשה מנשוא.בסופו של דבר אימי תמיד מזכירה לי שרוב הא-נשים שבאות/ים באים לנחם ולהיטיב לכן צריך להודות להם ולראותם בעין חיובית שבשעה איומה שכזו,קשה פי כמה מונים לעשות זאת..

      השבמחק
    8. תודה טל על השיתוף רוני קדם

      השבמחק
      תשובות
      1. תודה רוני.
        לי קוראים ורד, לאחי קוראים טל.

        מחק
    9. פעם ראשונה שאמרו לי "שלא תדעי צער" היתה בהלוויה של סבא שלי.
      אמרתי- ברור שאדע עוד צער! מקווה שאדע עוד צער ותודה רבה שזהו הצער שלי עכשיו....
      אם לא אדע עוד צער- סימן שאני הבאה בתור למות (חס וחלילה)....
      אז כן-
      משתתפים בצערך
      תנחומיי
      וסתם לבוא ולחבק.
      מילים לפעמים ממש "אובר רייטד"

      השבמחק
    10. הי ורד
      קראתי את הפוסט שלך אחרי שחברה שלחה לי את הלינק. אבא שלי נפטר לפני חודש וחצי, בגיל 57. לא הייתה שבעה בגלל חג שבועות, אבל הרבה חברים אהובים הגיעו אליי.
      התחברתי מאד להרבה ממש שכתבת והעלת, במיוחד על הנושא של אמפתיה וסימפתיה (וגם השתתפתי בכעס שלך על החבר שרצה לצאת איתך).
      יחד עם כל זה, הייתי רוצה להאיר משהו, שאולי ברגעים הכי כואבים אין לנו פניות להבין, אבל כשהכל קצת נרגע, אני מרגישה שיש לנו מחויבות לחשוב עליו. הדבר הזה נוגע לפרספקטיבה של המנחמים.
      אני מרגישה שהרבה פעמים הייתי יכולה מאד לכעוס על אדם שבא לנחם אותי, רק בגלל איזה משפט חסר טאקט שלו או איזו הערה מעצבנת. היו אנשים שעשו דרך ארוכה כדי להגיע אליי, ישבו אצלי כמה שעות, השקיעו והכינו איזה מאכל, ואחרי כל זה, הייתי כועסת על המשפט האחרון שהם אמרו, רגע לפני שהם הלכו הביתה. אני חושבת שמאד קשה לדעת בדיוק מה כל אדם צריך שיגידו לו בשעת כאב. להרבה אנשים יש רעיון כללי מה לעשות ומה לא לעשות, אבל להרבה אחרים גם אין. עם כל הכאב שלנו, גם אם זה כמה זמן אחרי הכל, אני חושבת שאנחנו חייבים לזכור את כל הרצון הטוב של מי שסביבנו. אני חושבת שהלקח הזה של לראות את התמונה הגדולה ביחס למנחמים יכול לעזור ולחזק גם את המנחמים וגם את המתאבל עצמו.
      שתדעי הרבה אור וטוב.

      השבמחק
      תשובות
      1. היי אריאלה.
        הצטערתי לקרוא לגבי אבא שלך. 57 זה גיל כל כך צעיר, ואחרי חודש וחצי הכל עוד כל כך טרי.
        כתבתי את הפוסט הזה שלוש שנים אחרי שטל נהרג, לא מיד אחרי, אז אני חושבת שאני דווקא יכולה כיום לעשות zoom out ולראות את התמונה הרחבה יותר - ומשם כתבתי את מה שכתבתי. זה גם לא משקף רק את דעתי האישית, כפי שראית.
        הרבה מהדברים שכתבתי כאן לא מתייחסים לבן אדם שבא פעם אחת בשבעה והולך, ואולי אומר באופן חד פעמי איזה משפט שקשה לנו איתו, אלא לא/נשים שנמצאים בחיים שלנו לאורך זמן, ורוצים לתמוך בנו לאורך זמן, ואומרים את הדברים הלא נכונים לאורך זמן. הת'ר שביקשה לא להגיד להורים שכולים ש"אתם מחבקים את הילדים שלכם חזק יותר בגללם" כתבה שהיא נתקלת במשפט הזה המון, למשל.
        ברור שהרבה פעמים המנחמים מגיעים מלאי כוונות טובות ואז הם נבוכים או שקשה להם והם לא יודעים איך להתנהג. עם זאת, אפשר לצפות מהמנחמים להתעלות מעל לקושי שלהם ולהתרכז בקושי של האבל, כי הוא גדול לעין ערוך.

        מחק
      2. סליחה, טעות הקלדה: לאין ערוך.

        מחק
    11. כשלימור שלי נפטרה, חסכתי לנו הרבה איכסה בזה שהבהרתי בפייסבוק קאנחנו משתדלים להימנע מקלישאות כדוגמת "שלא תדעו..." ושמותר לא להגיד כלום. פוסט המשך חסך ממני את הדיונים בסטטוס הקיום שלה אחרי, ואת כל מביאי האוכל ושאר "העזרה" הלא נדרשת.
      עדיין נתקל בעודף מיותר של "תהיה חזק" ושל בעלי ניסיון שנורא נדחפים עם הניסיון שלהם "כשארצה לדבר"...

      השבמחק

    תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
    Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)