יום שלישי, 24 בפברואר 2015

אולי זה לטובה (ואזהרת ספוילר לסרט Pacific Rim)

אחרי שטל נהרג זה מאד העסיק אותי: "איך לא הרגשתי משהו באותו רגע? איך לא ידעתי? איך לא ראיתי? איך זה יכול להיות שאח שלי מת ואני לא הרגשתי את זה באותה שניה בגוף, בנשמה, ברוח, בנפש, במראה, איפשהו, איכשהו? איך לא ידעתי שהוא מת מהשניה שזה קרה, בזמן שזה קרה, ובטח עוד לפני שהתקשרו להגיד לי שהוא נהרג?" 

כשהייתי השנה בשבעה של אופנוען שנהרג, אשתו אמרה לי שהיא הרגישה אותו הדבר: "איך זה יכול להיות שלא ידעתי? שלא הרגשתי? שלא חוויתי? איך זה יכול להיות?". 

ראיתי עם חברים את הסרט Pacific Rim
(אזהרת ספוילר. אני שוקלת לעשות אזהרת טריגר חדשה, דרך אגב: "אחים מתים". מי שרגיש/ה לנושא, קחו טריגר גם על Blackhat, אם אנחנו כבר בענייני סרטים).


תוך כדי צפייה בו, חשבתי שאולי בעצם יש בזה איזשהו חסד, בלא להיות מחוברים ברגע המוות: בלא לראות, לא לדעת, לא להרגיש. כי ממה שהוא מתאר (כן, נכון, זה סרט מדע בדיוני, ועדיין), זה לא נשמע נעים במיוחד, להסתובב (גם עם) המשא הזה, עם הזכרונות האלו: 




"When Yanci was taken we were still connected. I felt his fear, his pain, his helplessness, and then - he was gone". 

אז הדבר הזה, שכל כך הציק לי וייסר אותי - אולי, בעצם, זה לטובה. אולי זו ברכה. אולי יש בנו איזה מנגנון שכדי להגן עלינו, דווקא לא מאפשר לנו להרגיש את זה ברגע שזה קורה. 



ותודה לס' ששלח לי את הסרט כדי שאוכל לערוך ולהעלות לכאן. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)