פותחת יומן וקולטת שהתאריך מתקרב: ליל הסדר > פסקול של סרט אימה מתחיל להתנגן בראשי מיד (לא שאני רואה סרטי אימה, כן). מיד מתחילה לחשב תוכניות למילוט מהערב הזה: לא להרגיש, לא לדעת, לעבור לידו.
את ליל הסדר הראשון אחרי שטל נהרג התחלתי לתכנן עוד בזמן השבעה, כי פחדתי ממנו מאד, והעברנו אותו עם חברים של טל, כשבכל פעם לאורך הערב מישהו/י אחר/ת מאיתנו פרץ בבכי. היה זוועה.
את ליל הסדר השני העברתי עם המשפחה של מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי. זה החג האהוב עליו ואני ישבתי בקצה השולחן ולא הפסקתי לבכות. היה איום ונורא.
אז הבנתי שחגים בכלל והחג הזה בפרט הם לא בשבילי, לפחות לא בזמן הקרוב.
את ליל הסדר השלישי העברתי בארוחת ערב וסרט בביתה של חברה. אמרתי לה שזה רק בתנאי שאני לא רואה בארוחה הזו אף אחד מ"מאכלי החג" - שזה סתם יהיה 'ערב בנות' עם אוכל וסרט. והיה ערב כיפי, שלאחריו יצאתי עם חברים לבר. אני לא שותה - זה היה רק כדי לצאת.
את ליל הסדר הרביעי העברתי בזכות סוכן הנסיעות הגאון עומר לוי בטיסה: טסתי לכנס מקצועי באנגליה וטסתי על ליל הסדר, אז לא חשתי בקיומו - הייתי בו באוויר.
והנה ליל הסדר החמישי מתקרב, ואני רק רוצה לברוח, לברוח, לברוח, ואני רק מסתכלת על התאריך הזה ביומן שמתקרב וכבר עולות דמעות, דמעות, דמעות. אני הולכת לעשות משמרות תגבור לקראת החג בחנות מתנות בה עבדתי בעבר, וביקשתי שישבצו אותי לעבודה בערב החג, כי ככה היום הזה יעבור מהר יותר, אני מקווה, וקבעתי עם חברים שגם הם לא מציינים את ליל הסדר שאבוא אליהם בערב, ואם התוכניות שלהם ישתנו, קבעתי עם חברה שנלך לסרט כ-Plan B (מסתבר שבתי קולנוע עובדים בעיר גם בליל הסדר, who would have thought).
פעם הייתי זו שקונה מתנות לחג וקישוטים לבית, לא זו שמוכרת אותם.
מזכירה לעצמי לנשום, לנשום, לנשום, עם הכאב, כאב, כאב, כשבעצם, מה שהכי בא לי לעשות זה לצרוח, לצרוח, לצרוח.
(אני גם לא קוראת / רואה את "משחקי הכס". זה אלים ואכזרי מדי בשבילי. אבל כ"מם" זה היה נראה לי מתאים).
את ליל הסדר הראשון אחרי שטל נהרג התחלתי לתכנן עוד בזמן השבעה, כי פחדתי ממנו מאד, והעברנו אותו עם חברים של טל, כשבכל פעם לאורך הערב מישהו/י אחר/ת מאיתנו פרץ בבכי. היה זוועה.
את ליל הסדר השני העברתי עם המשפחה של מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי. זה החג האהוב עליו ואני ישבתי בקצה השולחן ולא הפסקתי לבכות. היה איום ונורא.
אז הבנתי שחגים בכלל והחג הזה בפרט הם לא בשבילי, לפחות לא בזמן הקרוב.
את ליל הסדר השלישי העברתי בארוחת ערב וסרט בביתה של חברה. אמרתי לה שזה רק בתנאי שאני לא רואה בארוחה הזו אף אחד מ"מאכלי החג" - שזה סתם יהיה 'ערב בנות' עם אוכל וסרט. והיה ערב כיפי, שלאחריו יצאתי עם חברים לבר. אני לא שותה - זה היה רק כדי לצאת.
את ליל הסדר הרביעי העברתי בזכות סוכן הנסיעות הגאון עומר לוי בטיסה: טסתי לכנס מקצועי באנגליה וטסתי על ליל הסדר, אז לא חשתי בקיומו - הייתי בו באוויר.
והנה ליל הסדר החמישי מתקרב, ואני רק רוצה לברוח, לברוח, לברוח, ואני רק מסתכלת על התאריך הזה ביומן שמתקרב וכבר עולות דמעות, דמעות, דמעות. אני הולכת לעשות משמרות תגבור לקראת החג בחנות מתנות בה עבדתי בעבר, וביקשתי שישבצו אותי לעבודה בערב החג, כי ככה היום הזה יעבור מהר יותר, אני מקווה, וקבעתי עם חברים שגם הם לא מציינים את ליל הסדר שאבוא אליהם בערב, ואם התוכניות שלהם ישתנו, קבעתי עם חברה שנלך לסרט כ-Plan B (מסתבר שבתי קולנוע עובדים בעיר גם בליל הסדר, who would have thought).
פעם הייתי זו שקונה מתנות לחג וקישוטים לבית, לא זו שמוכרת אותם.
מזכירה לעצמי לנשום, לנשום, לנשום, עם הכאב, כאב, כאב, כשבעצם, מה שהכי בא לי לעשות זה לצרוח, לצרוח, לצרוח.
(אני גם לא קוראת / רואה את "משחקי הכס". זה אלים ואכזרי מדי בשבילי. אבל כ"מם" זה היה נראה לי מתאים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)