NCIS

אני מתגעגעת מאד לחברות שלי בתאילנד. אחת מהן, י', אוהבת לראות NCIS, אז התחלתי לראות את הסדרה גם אני, כדי להרגיש שיש משהו שאנחנו עושות ביחד, אפילו שהיא שם ואני פה. התחלתי בפרק הראשון של העונה הראשונה, ועכשיו אני בפרק 15 של העונה העשירית. 

בדרך כלל אני מתעצבנת מהייצוגים של אנשים אבלים ושכולים שיש בסדרה הזו, שהם תמיד או מאופקים ומחושבים או רודפי נקם, אבל לעיתים רחוקות מתפרקים מרוב בכי, למשל.
דווקא בעונה הנוכחית היו כמה רגעים שהפתיעו אותי לטובה. 
בפרק השביעי, שהוא החלק השני מתוך שני פרקים שמתארים התמודדות עם פוסט טראומה, יש רגע שנגע ללבי בין שני אחים, ששניהם לחמו באפגניסטן. 
בפרק השמיני, נערה שאביה נהרג לאחרונה, שואלת את זיוה (אחת הדמויות הראשיות בסדרה), שאחיה ואחותה נהרגו לפני שנים, איך מתגברים. 
בפרק ה-12, אחרי שגם אביה נהרג, טוני (דמות ראשית נוספת) בא להיפרד מזיוה לפני שהיא טסה מארה"ב חזרה לישראל עם גופת אביה. 

כן, לפעמים זה מה שאנחנו צריכים: לשמוע שאנחנו לא לבד. 
וכן: לא מתגברים, אלא עוברים דרך. וכן, חברים עוזרים. וכן, צריך לאפשר לעצמנו להישען על חברים כדי שהם יוכלו לעזור. 
וכן, לפעמים אנשים מגיבים לאותה הסיטואציה באופן שונה. וצריך לקבל גם את זה שהם כפי שהם, וגם את זה שאנחנו כפי שאנחנו. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

I miss my friends in Thailand very much. One of them, Y., loves watching NCIS, so I started watching it too, just so I could feel we were doing something together, even though she's there and I'm here. I began at the first episode of the first season, and I'm now at the 15th episode of the 10th season. 

Usually I do not approve of the way grieving or bereaved people are portrayed in it: they are either too restrained or too focused on seeking revenge . No one disintegrates or falls apart due to prolonged crying, for example. 
The current season had some moments I approved of, for a change. 
In episode seven, which is the second part of two episodes describing dealing with post-trauma, there was a moment between two brothers, who both served as Marines in Afghanistan. 
In episode eight, a teenager who just lost her father, asks Ziva (one of the main characters), who lost two of her siblings years ago, how to cope. 
In episode twelve, after Ziva loses her father as well, Tony (another main character) comes to say good bye to her, before she boards a plane taking her and her father from the USA to Israel for burial. 

Yes, sometimes we need to hear that we're not alone (This is what Tony is telling Ziva, in Hebrew). 

And yes: you don't get over, you get through. And yes, friends do help, but you have to allow yourself to lean on them first. 

And yes, sometimes people react differently to the same situation or to similar ones, and you have to accept both that they are as they are, and that you are as you are. 

מיקרוסקופ גדול מצלם דרך דמעה שקופה

לפרויקט שלה שהתפרסם בשנה שעברה, "טופוגרפיה של דמעות", האמנית והצלמת האמריקאית Rose-Lynn Fisher צילמה 100 דמעות אנושיות דרך מיקרוסקופ.
סיקרן אותה לגלות האם דמעות של שמחה נראות אותו דבר מקרוב כמו דמעות של עצב. 
לאורך שנים היא צילמה דמעות שלה ושל אנשים אחרים, שנבעו משלל סיבות: שמחה, תסכול, לידה, חיתוך בצל, צער, התעלות רגשית, דחייה ועוד. 

יצא לי לתהות בשנים האחרונות כמה סוגי עצב, צער וכאב יש (בדומה לתהייה כמה מילות שלג יש אצל תושבי אלסקה). מסתבר שיש שוני גם בסוגי דמעות, לפחות מהממצאים שלה.

פרויקט מרגש ונוגע ללב, שנראה לי רלוונטי במיוחד עכשיו כשאנחנו מוקפים בכל כך הרבה מהן. 

דמעה אנושית ב-extreme close up

דמעה אנושית ב-extreme close up

דמעה אנושית ב-extreme close up

אפשר לקרוא עליו עוד באתר של ה Smithonian וב-The New Yorker . 

שיברון

כל כך הרבה עצב ושברון לב לאחרונה, בתוכי וסביבי, במעגלים הולכים ומתרחבים. 

הכוריאוגרפיה הבאה לצלילי So Broken של Bjork מראה מצוין את איך שאנחנו מרגישים כשאנחנו מתפרקים ונשברים:  

והיא גם מזכירה לנו שאי אפשר לבד. 
בקשו עזרה. 
תנו לאנשים אחרים לתפוס אתכם כשאתם מתרסקים. 
מניסיון. 

אזהרת ספויילר American Gods של Neil Gaiman

אזהרת ספויילר American Gods של Neil Gaiman. 

מי שלא קרא/ה ורוצה לקרוא (מומלץ בחום, ספר נפלא) - אל תקראו את הפוסט הזה.  
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
בסוף הספר (פרק 18) הגיבור מגלה ש It's just a two-man con, כל המלחמה בין שני צדדים שמתרגשת על שוכני הספר. 

"Like the bishop with the diamond necklace and the cop who arrests him. Like the guy with the fiddle, and the guy who wants to buy the fiddle. Two men, who appear to be on opposite sides, playing the same game". 

..."You two weren't betraying either side. You were betraying both sides."..."You wanted a massacre. You needed a blood sacrifice". ..."And you two feed on death"...."You feed on death that is dedicated to you, and you feed on chaos". ...

מסתבר שהמלחמה שהבנייה לקראתה מתוארת לכל אורך הספר ואמורה להתחיל עכשיו נרקחה על ידי שני נוכלים שרצו להרוויח מהמלחמה המדומה שהם חוללו. 

הגיבור מגלה את זה לצדדים הנצים: 

"The battle you came here for isn't something that any of you can win or lose. The winning and the losing are unimportant to them. What matters is that enough of you die. Each of you that falls in battle gives them power. Every one of you that dies, feeds them". 

כשאני מסתכלת על אירועי הימים האחרונים, זה נראה בדיוק כמו מזימה מאורגנת של שני נוכלים שיוצרים מניפולציות ומעמידים פנים שהם בשני מחנות יריבים, כשהם בעצם שניהם באותו צד - הצד שרוצה להרוויח מרוחות המלחמה שיעוררו: "אני אחטוף וארצח שלושה נערים מפה, ואז אתה תחטוף ותרצח נער משם, והרוחות המתלהטות ישרתו את כל מי שזה גורם לו עונג: מחרחרי ריב ומדון, סוחרי נשק, מעוותי תקציבים ממשלתיים, מסיתים וגזענים, אלים שניזונים מפחד, כאוס, מוות ושנאה. מוּ אה אה אה אה אה". 

מאז שטל נהרג אני לא יודעת במה אני מאמינה. ואני חושבת שהייתי מעדיפה להאמין שכולנו כלי משחק בידיהם של זוג אלים נוכלים. אולי אז כל מה שקורה פה היה קצת פחות עצוב. 

Odin, Loki, לכו! 
רוצים רק להרעיב אתכם מעכשיו. אכלתם מספיק. 

היום פגשתי מישהו שאחיו נהרג לפני שלושה חודשים

היום פגשתי מישהו שאחיו נהרג לפני שלושה חודשים. גם לאחיו קוראים טל. וכמעט התחלתי לבכות עליו, על האח שבחיים, כי שלושה חודשים זה כל כך מעט זמן. אז כן, הוא חושב שהוא חזר / חוזר לשגרה, וכן, הוא חושב שהוא מבין מה קרה ומה עומד בפניו ובפני משפחתו, וכן, הוא חושב ש He's got it all figured out. ואני מסתכלת עליו מהצד, ממרום שלוש השנים והחודשיים וחצי שלנו, ונדה בראשי ורוצה להגיד לו עד כמה הוא לא יודע. עד כמה הוא לא מבין. עד כמה עוד אין לו מושג בכלל מה שמצפה לו, להם. 

ועולה לי הציטוט הבא מהספר של אליזבט גילברט (ספר שלא קראתי, אחרי הפרק הראשון הנחתי אותו בצד, אבל הציטוט הזה נשאר איתי גם אחרי כמה שנים, מסתבר (פתחתי - וסגרתי - אותו זמן קצר יחסית אחרי הגירושין, אם אני זוכרת נכון) Committed (סורי, לא מצאתי את הציטוט הזה און ליין בעברית)

"Looking back on it all now, of course I realize that Officer Tom already knew what was facing Felipe and me, far better than we ourselves could have known. He well knew that securing an official United States fiance visa, particularly after a "border incident" such as this one, would be no small feat. Officer Tom could foresee all the trouble that was now coming to us: from the lawyers in three countries--on three continents, no less--who would have to secure all the necessary legal documents; to the federal police reports that would be required from every country in which Felipe had ever lived; to the stacks of personal letters, photos, and other intimate ephemera which we would now have to compile to prove that our relationship was real (including, with maddening irony, such evidence as shared bank accounts--details we'd specifically gone through an awful lot of trouble in our lives to keep separated); to the fingerprinting; to the inoculations; to the requisite tuberculosis-screening chest X-rays; to the interviews at the American embassies abroad; to the military records that we would somehow have to recover of Felipe's Brazilian army service thirty-five years earlier; to the sheer expanse and expense of time that Felipe now would have to spend out of the country while this process played itself out; to--worst of all--the horrible uncertainty of not knowing whether any of this effort would be enough, which is to say, not knowing whether the United States government (behaving, in this regard, rather much like a stern, old-fashioned father) would ever even accept this man as a husband for me, its jealously guarded natural-born daughter. So Officer Tom already knew all that, and the fact that he expressed sympathy toward us for what we were about to undergo was an unexpected turn of kindness in an otherwise devastating situation". 

אני מסתכלת עליו, על הבחור הזה, ויודעת כמה הוא לא יודע. ויודעת מה עוד צפוי לו. יום ההולדת הראשון שלו. יום ההולדת הראשון של אחיו. הפסח הראשון. החנוכה הראשון. ראש השנה הראשון. יום הנישואין הראשון של ההורים. האזכרה הראשונה. ההנצחה. ואז, כל שנה: ימי הולדת. יום נישואין. חגים. אזכרה. וחוזר חלילה. ואני מסתכלת עליו ואני כמעט בוכה, רק מהידיעה של מה שהוא עוד לא יודע, כי הוא רק שלושה חודשים אחרי. 

אחד היצוגים הכי יפים שראיתי לריפוי והחלמה | One of the Most Beautiful Representations of Healing I came across

'The Mending Project' של האמנית הסינית Beili Liu החיה כיום בארה"ב נוצר כבר ב-2011, אבל רק היום נתקלתי בו:

זה אחד היצוגים הכי יפים לריפוי והחלמה שנתקלתי בהם עד היום: המספריים מאיימות מלמעלה, משהו נחתך ונפתח בכל פעם מחדש, ומשהו נרקם ומתאחה בכל פעם מחדש. 

כתבה ותמונות סטילס מצוינות יש כאן. 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

'The Mending Project' by the Chinese artist Beili Liu, currently residing in the USA, was created in 2011 but I only came across it today: 

It is one of the most beautiful representations of healing and mending I came across so far, with the sharp scissors constantly looming above, with something constantly being ripped open and cut, and with something constantly healing and mending. 

An article with wonderful pics in it can be found here. 

מימון המונים - Crowdfunding

בדרך כלל אני לא מערבבת תכנים בין הבלוג הזה, האישי - I have a Life Wish - לבין הבלוגים המקצועיים שלי, אבק דיגיטלי / Digital Dust. הפעם אני חורגת ממנהגי כי אני רוצה להשתתף בסימפוזיון בינלאומי שמתקיים באנגליה בחודש הבא. כדי שזה יוכל לקרות אני מבקשת עזרה במימון, ליתר דיוק, מימון-המונים, וחשבתי שאולי יש גם אנשים מבין קוראי הבלוג הזה שירצו ויוכלו להשתתף. הסכום המבוקש הוא 25 או 50 ש"ח. כל הפרטים כאן. 

תודה רבה מראש. 


------------------------------------------------------------------------------------

Usually I don't mix content from this blog, I Have A Life Wish, which is my personal blog, with content from my other blogs, אבק דיגיטלי / Digital Dust, which are my professional blogs. This time I do, as I wish to attend an international symposium held in the UK next month, and I need assistance if that were to happen. I thought maybe some of the people reading this blog might wish to participate in the crowdfunding as well. The requested sum is 25 or 50 NIS (15 USD / 10 Euro or 7 USD / 5 Euro). All further details can be found here. 

Thank you very much in advance.