יום שישי, 29 באוקטובר 2010

השפעות ארוכות טווח עלי של הצירוף בין אוכל וקריאה



כשהייתי ילדה, אחד התענוגות שלי היה בשבת בבוקר ללכת למטבח, לקחת מגש, להעמיס עליו דברים שאני אוהבת לאכול (פחות בכיוון של דברי מאכל ויותר בכיוון של ממתקים, מתוקים, מיני מתיקה ועוד הטיות של המילה סוכר), לחזור לחדר, לחזור למיטה, ולבלות את השעות הבאות בקריאת ספר תוך כדי אכילה. 
עד היום זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות ושהכי מביעים עבורי רוגע, עונג ושלווה: לקרוא ולאכול בו זמנית.

שנים אחר כך חברי הטוב א. ב. העיר בשעשוע שהוא עוד לא לקח ממני בהשאלה ספר שלא היתה בו טביעת אצבע שלי מרוחה בשוקולד איפשהו : ) .

אולי בגלל זה קריאה על אוכל השאירה בי חותם כל כך עמוק.

מצאתי את עצמי השבוע מחייכת אל הקערה הכחולה בה הכנתי סלט צבעוני של עגבניות, גזר, נבטים, פטרוזיליה, כוסברה וצנוניות – ועצרתי לרגע: הסיבה שאני עד היום אוהבת סלט צבעוני כשהוא מוגש בקערה כחולה היא התיאור של נחום גוטמן שקראתי כילדה בספרו "שתי אבנים שהן אחת":
"כתוצאה של התרגשות מן הזכרונות שעברו עלי, ראיתי בדמיוני צלחת גדולה, כחולה, עם עגבניות אדומות, זיתים ירוקים, ופרוסות נקניק יבש. דמותה הסתובבה בראשי, ועיני התחילו מציצות לעבר החנויות, לבור לי מסעדה.
פתאום הרגשתי יד חזקה נוחתת על כתפי........... לפני עמד שורפלד – חברי לאוהל בגדוד העברי! לא התראינו זה שנים. מרוב שאלות שצצו במוחותינו – איך, מה, ומתי – עמדנו נטול לשון. רק עפעפינו עלו וירדו.
- סלט עגבניות – אמרתי, כדי להגיד משהו.
שורפלד נדלק מיד: - בוא אלי, הסתדרתי ברפת..............על מדף הספרים של שורפלד, גיליתי צלחת כחולה, גדולה ויפה: והוא הסכים להכין בתוכה את סלט העגבניות. יחי היופי! הוא צירף לסלט זיתים ירוקים, פלפל ירוק, צנוניות, עלי פטרוזיליה מכורכמת, בצלים ואפילו חתיכות מרובעות של נקניק יבש, ובקבוק שמן צלול, המקרין סביבו הילת אור צהוב ירקרק. כל ההכנות הלכו ונשלמו.
באמת, צלחת סלט זו היתה יפה יותר מזו שנצטיירה לי לפני שנפגשנו"  

התיאור הזה כל כך צבעוני, מדויק ומעורר תיאבון, שהאופן בו דמיינתי את הסלט הזה אז נשאר בעיני רוחי עד היום.


ב"צ'ארלי והשוקולדה" של רואלד דאל (תרגום: אוריאל אופק), ווילי וונקה מזדעזע כשאחד מהילדים מזכיר קוואקר:
"מיקי טלא היה נרגש עוד יותר מסבא יוסף, משראה את טבלת השוקולד משוגרת ע"י קרני הטלוויזיה.
"שמע, אדון וונקה!" קרא. "אתה מסוגל גם לשלוח דברים אחרים באוויר בשיטה הזאת? פתיתי קוואקר, למשל?"
"אוי, בשם דודתי המנוחה! פלט וילי וונקה, "אל תזכיר באוזני מאכל מחריד זה! כלום יש לך מושג ממה עשויים פתיתי קוואקר? הם אינם אלא שביבי-העץ הקטנים שאנו מוצאים בתוך מחדדי עפרונות!"
אני באה מבית שבו אכלו המון דייסות סולת, אבל אף פעם לא דייסת קוואקר, ולכן קיבלתי את הכתוב כלשונו: דייסת קוואקר היא מחרידה ועשוייה מחידודי עפרונות.  
הפעם הראשונה בה פגשתי דייסת קוואקר פנים אל פנים היתה ב 1999, כשהייתי בת 26. מי שהציעה לי אותה נראתה רצינית לגמרי כשאמרה שהיא עומדת לאכול צלחת דייסה בעצמה ושאלה אם אני רוצה גם, ולכן לא העזתי לשאול ישירות "האם היא לא עשויה מחידודי עפרונות?!" ורק שאלתי בהיסוס "ממה היא עשויה?".
התשובה די הפתיעה אותי: מסתבר שדייסת קוואקר עשויה, ובכן, מ..... קוואקר, הידוע גם בכינויו "שיבולת שועל".
טעמתי בזהירות מהגושים החיוורים שצפו בנוזל הסמיך וגיליתי שלמרות המראה הגס והדיעה הקדומה שהיתה לי על המאכל הזה במשך שנים ארוכות, דייסת קוואקר דווקא טעימה לי. 

   
ב"הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה (תרגום :חוה פלץ ושלומית קדם), מצאתי את עצמי מזדהה עם בסטיאן, שהזדהה עם אטריו:

"בסטיאן קם והוציא את הכריך שלו ואת התפוח מהילקוט............. הוא הוציא את הלחם מעטיפתו וחכך את התפוח במכנסיו. אך לפני שנגס בו, עצר. "לא", אמר בקול אל עצמו. "אני מוכרח לחלק את הצידה שלי בזהירות. מי יודע כמה זמן אצטרך להסתפק בה". בלב כבד חזר ועטף את הכריך והחזיר לילקוט ביחד עם התפוח. באנחה התיישב שוב על המחצלת והושיט יד אל הספר".
.........."ככה זה", אמר בסטיאן. "בן אדם פשוט מוכרח לאכול לפעמים". הוא הוציא את הכריך של ארוחת העשר מילקוטו, חילק אותו בזהירות לשני חלקים והחזיר את האחד לעטיפתו ואל תוך הילקוט. את החלק האחר – אכל".
........."אטריו ישב בשיכול רגליים ליד השולחן הזעיר והתכבד כמלוא הפה. עם כל נגיסה ובליעה הרגיש, כאילו קילוחי חיים חמים זורמים אל תוך עורקיו. רק עכשיו הרגיש עד כמה אפסו כוחותיו.
פיו של בסטיאן התמלא ריר. נדמה היה לו, כי הוא חש בריח סעודתם של הננסים. הוא רחרח באוויר, אך כמובן היה זה רק פרי דמיונו. קיבתו קרקרה בקול. לבסוף, לא יכול היה עוד לסבול זאת. הוא הוציא את התפוח ואת שארית הכריך מן התיק ואכל את שניהם. אחר כך, אם כי היה רחוק עוד משובע, הרגיש קצת יותר טוב".
גם אני רציתי להשתתף איכשהו בעלילות הספרים שקראתי, ולאכול כשהם אוכלים היה המינימום שיכולתי לעשות, לא?  

ב"מומו", גם הוא של מיכאל אנדה (ספר שמומלץ על ידי עד היום, לכל הגילאים) (תרגום: חנה טויכסלר), מומו מגיעה למאסטרו הורה, והוא מגיש לה שוקולדה חמה ונוזלית ולחמניות חמות עם חמאה ודבש:
"על השולחן עמד כד זהב כרסתני ולידו שני ספלים קטנים. וכן היו עליו צלחות, סכינים וכפיות – הכל של זהב מבהיק. בסלסילה היו מונחים לחמניות פריכות, שחמחמות-זהבהבות, בתוך קערית היתה חמאה צהובה-צהובה ובקערית אחרת היה דבש, שנראה בפשטות כזהב נוזל. מאסטרו הורה מזג שוקולדה מן הכד הכרסתני לתוך שני הספלים, ואמר במחוות הזמנה: "בבקשה, אורחתי הקטנה, אכלי ושתי בתיאבון!"
מומו לא חיכתה עד שיבקשוה פעמיים. שיש בעולם שוקולדה לשתייה – זאת אפילו לא ידעה עד כה. גם לחמניות בחמאה ובדבש היו מן המטעמים הנדירים ביותר בחייה, וכטעמן של אלו לא טעמה מעודה. ובכלל לא אכלה מימיה שום דבר שיהיה כל כך ערב לחיכה."
בכל פעם שאני קוראת את התיאור העז, החושי והמוחשי הזה, אני מרגישה את ריח הלחמניות החמות נישא אל אפי, מעורבב בריח השוקולדה הנוזלית (שיש לה כידוע טעם שונה לגמרי מלשוקולד נוזלי) ובניחוח הזהב שמתחמם כשהמשקה נמזג אל הספל.
אני קוראת את זה ומרגישה איך נחמה גולשת במורד גרוני, רק מלהיזכר בתחושה שמעוררת בי הסצינה הזו. 
מאז ועד היום לחמניה חמה (או במקרה של
"
La Gaterie"
– קרואסון חם) עם חמאה ודבש, הם
comfort food  
עבורי, ומשקה שוקולד נוזלי הוא לא רק משקה טעים עבורי, אלא פינוק של ממש.
Treat
.
רגע שקט של לעצור הכל ולחזור למקום הזה בתוכי בו אני יכולה למצוא נחמה בעזרת המאכל והמשקה הנכונים. או התיאור הנכון. או השילוב ביניהם.  



אני תוהה לפעמים האם אני מפסידה משהו מחוויית האכילה כשאני קוראת תוך כדי, או מפסידה משהו מחווית הקריאה כשאני אוכלת תוך כדי (כמובן שיש גם הרבה מאד פעמים שאני אוכלת בלי לקרוא או קוראת בלי לאכול : ) ) . תוהה - אולי אני צריכה להקדיש יותר תשומת לב למה שאני אוכלת או קוראת, ולא לחלק את תשומת הלב בין מה שהפה טועם ובין מה שהעיניים בולעות? 

אבל רוב הזמן, אני עדיין בוחרת בגם וגם, ועדיין מתענגת על השילוב בין מה שהמוח מדמיין באמצעות התיאורים שהעיניים קוראות ובין מה שהלשון טועמת – גם אם אני מפסידה בגלל זה טעמים או אותיות, או מלכלכלת את הדפים, או מגלה אח"כ שיש לי משיחות שוקולדה על הלחי.


6 תגובות:

  1. שילוב מבורך.
    אגב, יש טענה שהגשת מזון בכלים כחולים מביא לטרן-אוף קולינרי דווקא. מעניין.
    אני תמיד אוכלת תוך כדי - תוך כדי מחשב/קריאה/בהייה בסרט-טיוי. אומרים שזה משמין.
    אז אומרים.

    השבמחק
  2. היי אפרת,
    תודה על התגובה : ) .
    אני חושבת שהסיבה שאומרים שזה משמין לאכול תוך כדי שעושים משהו אחר, היא שאז לא מרוכזים באוכל אלא במחשב/סרט/ספר, ועלולים לא לשים לב שכבר שבעים ולהמשיך לאכול מעבר למה שהגוף רוצה / צריך - תשומת הלב לא נמצאת בפה ובבטן אלא בראש ובעיניים.
    אני כאמור גם תוהה לגבי זה, שאולי אני מפסידה משהו כתוצאה מחלוקת תשומת הלב.....

    השבמחק
  3. אהבתי מאדֱ! פרט לקטע על דייסת קווקר וגזיזי עפרון. לעומת זאת אני תמיד טוען שסובין הוא בעצם שאריות נסורת של נגרים...

    השבמחק
  4. הזכרת לי נשכחות. בזמן שקראתי נזכרתי איך תמיד כשהגיעו תיאורי האוכל (בדרך כלל בספרי פנטסיה לנוער, שבתוכם יש מסע קשה, עד שמגיעים לפונדק :) הייתי ממש בכוח מתעכבת על כל תאור של כל מאכל (רובם זרים לי, כמו כל מיני פנסיונים בדבש, חמוציות בר או אפיפיות ווטאבר - את יודעת, כל מיני דברים שתורגמו מבריטית ונשמעו עלומים ואקזוטיים לגמרי לילדה ישראלית). הייתי מתעכבת ומנסה לתאר לי את המנה, כדי שלא יהפוך המשתה לגוש אחד גדול של רושם כללי.
    בכל זה נזכרתי בעקבות הפוסט שלך. איזה מופלא!
    שירי

    השבמחק
  5. תודה שירי! : )
    אני גם הייתי מנסה לתאר לעצמי ריחות וטעמים של מאכלים לפי התיאור : )

    השבמחק

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)