חמישי בבוקר, מתארגנת ליציאה מהבית להמשך הדיונים נגד הנהג שהרג את טל. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה.
מניסיון העבר, מוציאה מהתיק את האולר הקטן ואת ה Swiss Card - הם נשארים בבית, כדי להקל על הכניסה לבניין בית המשפט.
שמה בשקית מרופדת את התמונה של טל.
שמה לי על הצוואר את הפיסה מהאופנוע עליו רכב כשהמכונית פגעה בו.
אני לא נכנסת לדיונים עצמם כשהנושא הוא גרימת מוות ברשלנות. לא מסוגלת. קשה לי מדי. אני רק באה בבוקר, לפני שהדיון מתחיל, לוחצת לתובע את היד ואומרת בהצלחה, רואה את אבא וענבל, אחותי האמצעית, שנוכחים בכל הדיונים (גם אמא לא מסוגלת), והולכת.
הבוקר, באופן יוצא דופן, הגעתי יותר מוקדם ולא ישר לתחילת הדיון. אבא אסף אותי בדרך, והקדמנו. הלכנו לבית הקפה הסמוך לבית המשפט, והשולחן הראשון שראיתי כשהגענו היה של חיים בר עם, האיש שהרג את טל, והעו"ד שלו, ועוד מישהי, כנראה מהמשרד של העו"ד.
זה גמר אותי, לראות אותו יושב בבית קפה, כמו כל אדם. כמו אדם שיש לו חיים. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להיכנס כשהם שם, אבל אבא אמר שיש עוד המון זמן ושנשב רחוק מהם ושאין בית קפה נוסף בסביבה. אז נכנסנו, אבל אני מאותו רגע כבר לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול כלום. התיישבנו בצד הרחוק מהם, ועדיין זה היה לי קשה. לראות אותו קם, הולך לקופה, מזמין לעצמו משהו, חוזר.
אחרי שאבא סיים לשתות את הקפה שלו, הלכנו לבית המשפט. אבא נכנס לאולם הדיונים. נשארתי לשבת באולם ההמתנה, מחכה לענבל, להגיד לה שלום לפני שהיא נכנסת ואני הולכת.
הנהג ההורג, עורך הדין שלו ואותה אישה, הגיעו לאולם ההמתנה והתיישבו מולי.
שמתי את התמונה של טל על הכסא לידי, מולו.
זוכרים מה כתבתי בפוסט הקודם, נקודות שבירה? אז להביא את התמונה כבר לא עובד, לצערי. היום הוא לא רק חייך, הוא אפילו צחק. ואני לא הבנתי. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק בנוכחותי, איך הוא יכול לצחוק בנוכחות תמונה של טל. והתחלתי לבכות. הם המשיכו לדבר ביניהם, עם עוד איזה עו"ד שהצטרף אליהם, והחליפו ביניהם הלצות, אנקדוטות וסיפורים, ועם כל כמה שאני מקפידה לא לדבר אליו ולא לפנות אליו, באותו הרגע לא יכולתי יותר והתפרצתי עליו בבכי: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?" הוא סובב את ראשו לכיוון שלי ואז אמרתי לו שוב, בוכה: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?!". החיוך ירד לו סוף סוף מהפנים ועורך הדין שלו אמר לו "בוא, ניכנס לאולם". הם קמו ונכנסו, ואני נשארתי לשבת בוכה על הכסא באולם ההמתנה.
אחרי כמה דקות ענבל הגיעה, ובכיתי לה לתוך החיבוק: "הוא צחק". איך האיש הזה, שגרם לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה דמעות, וסבל, וצער, וכאב, איך הוא יכול לצחוק? איך הוא יכול לצחוק בכלל, ועוד כאן, ועוד עכשיו, ועוד בנוכחותי, ועוד בנוכחות תמונה של טל? כנראה שהתמונה כבר לא מספיקה, אני אצטרך לחשוב על משהו אחר להביא לדיון הבא, כי אני באמת חושבת שזו לא דרישה מוגזמת מצדי - שלפחות לא יצחק.
מניסיון העבר, מוציאה מהתיק את האולר הקטן ואת ה Swiss Card - הם נשארים בבית, כדי להקל על הכניסה לבניין בית המשפט.
שמה בשקית מרופדת את התמונה של טל.
שמה לי על הצוואר את הפיסה מהאופנוע עליו רכב כשהמכונית פגעה בו.
אני לא נכנסת לדיונים עצמם כשהנושא הוא גרימת מוות ברשלנות. לא מסוגלת. קשה לי מדי. אני רק באה בבוקר, לפני שהדיון מתחיל, לוחצת לתובע את היד ואומרת בהצלחה, רואה את אבא וענבל, אחותי האמצעית, שנוכחים בכל הדיונים (גם אמא לא מסוגלת), והולכת.
הבוקר, באופן יוצא דופן, הגעתי יותר מוקדם ולא ישר לתחילת הדיון. אבא אסף אותי בדרך, והקדמנו. הלכנו לבית הקפה הסמוך לבית המשפט, והשולחן הראשון שראיתי כשהגענו היה של חיים בר עם, האיש שהרג את טל, והעו"ד שלו, ועוד מישהי, כנראה מהמשרד של העו"ד.
זה גמר אותי, לראות אותו יושב בבית קפה, כמו כל אדם. כמו אדם שיש לו חיים. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להיכנס כשהם שם, אבל אבא אמר שיש עוד המון זמן ושנשב רחוק מהם ושאין בית קפה נוסף בסביבה. אז נכנסנו, אבל אני מאותו רגע כבר לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול כלום. התיישבנו בצד הרחוק מהם, ועדיין זה היה לי קשה. לראות אותו קם, הולך לקופה, מזמין לעצמו משהו, חוזר.
אחרי שאבא סיים לשתות את הקפה שלו, הלכנו לבית המשפט. אבא נכנס לאולם הדיונים. נשארתי לשבת באולם ההמתנה, מחכה לענבל, להגיד לה שלום לפני שהיא נכנסת ואני הולכת.
הנהג ההורג, עורך הדין שלו ואותה אישה, הגיעו לאולם ההמתנה והתיישבו מולי.
שמתי את התמונה של טל על הכסא לידי, מולו.
זוכרים מה כתבתי בפוסט הקודם, נקודות שבירה? אז להביא את התמונה כבר לא עובד, לצערי. היום הוא לא רק חייך, הוא אפילו צחק. ואני לא הבנתי. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק בנוכחותי, איך הוא יכול לצחוק בנוכחות תמונה של טל. והתחלתי לבכות. הם המשיכו לדבר ביניהם, עם עוד איזה עו"ד שהצטרף אליהם, והחליפו ביניהם הלצות, אנקדוטות וסיפורים, ועם כל כמה שאני מקפידה לא לדבר אליו ולא לפנות אליו, באותו הרגע לא יכולתי יותר והתפרצתי עליו בבכי: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?" הוא סובב את ראשו לכיוון שלי ואז אמרתי לו שוב, בוכה: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?!". החיוך ירד לו סוף סוף מהפנים ועורך הדין שלו אמר לו "בוא, ניכנס לאולם". הם קמו ונכנסו, ואני נשארתי לשבת בוכה על הכסא באולם ההמתנה.
אחרי כמה דקות ענבל הגיעה, ובכיתי לה לתוך החיבוק: "הוא צחק". איך האיש הזה, שגרם לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה דמעות, וסבל, וצער, וכאב, איך הוא יכול לצחוק? איך הוא יכול לצחוק בכלל, ועוד כאן, ועוד עכשיו, ועוד בנוכחותי, ועוד בנוכחות תמונה של טל? כנראה שהתמונה כבר לא מספיקה, אני אצטרך לחשוב על משהו אחר להביא לדיון הבא, כי אני באמת חושבת שזו לא דרישה מוגזמת מצדי - שלפחות לא יצחק.
כואב
השבמחק