לפעמים אני משאירה את עצמי ערה, בכוח, כמה שאני רק יכולה, כדי שאהיה עייפה מאד כשאלך לישון ואירדם כמה שיותר מהר.
אני מפחדת להיות עם כל מה שעולה ברגעים האלו לפני שאני נרדמת.
יש ימים, כמו היום, שקשים לי, ואני אפילו לא יודעת למה. פשוט קמתי ככה בבוקר. מסתובבת כל היום, גם בעבודה, בהרגשה שהבכי אורב מעבר לפינה. הרגשה שאם אעצור, אפילו לרגע, מפלצת האבל תתפוס אותי ותפרק אותי לחתיכות, ואני מרגישה מספיק מפורקת גם ככה, אז אני מעסיקה את עצמי כדי לא לפגוש אותה.
.jpeg)
אתמול זה היה מרתון של Buffy, היום זה מרתון של Gilmore Girls.
זה לא רק טל, זו מין הרגשה כללית כזו שדברים פרומים בקצוות, שאני פרומה בקצוות, שהחיים פרומים בקצוות.
שיש משהו בסיסי לא בסדר באיך שהכל עובד בחיים האלו, כי כל דבר נושא בחובו את זרע הפורענות שלו. עצם העובדה שאני אוהבת אנשים טומנת בחובה פוטנציאל לחורבן - החורבן שהאובדן הפוטנציאלי שלהם עלול להביא איתו.
אז כן, אני מבינה שזה עדיף לאהוב מאשר לא לאהוב, וכן, אני מבינה שלא כל פרידה היא טרגית, ואני אפילו חושבת שאני מבינה שלא כל מוות הוא טרגי, אבל...יש ימים שבהם זה קשה יותר מאשר באחרים. ימים שבהם אני מרגישה שהכל קלוש, תלוש, אבוד, מייאש, חסר טעם, סר טעם, מפחיד, קשה. שכל כך הרבה דברים כבר השתבשו, וכל כך הרבה דברים עוד עלולים להשתבש, שכל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולכסות את הראש עם הפוך. אני אפילו לא מצליחה להסביר מה כל כך רע, מה אני מרגישה, למה אני מרגישה, דווקא היום, כל כך אבודה, ושהכל כל כך אבוד.
אני מנסה למצוא משהו חיובי לסיים איתו את הפוסט הזה: אז אולי אני עוד לא מלטפת את הדרקון, אבל בזה שאני מתחמקת מלפגוש אותו אני מכירה בקיומו, אז זה כבר משהו, נכון? (דרקון אין דבר כזה).
אני מפחדת להיות עם כל מה שעולה ברגעים האלו לפני שאני נרדמת.
יש ימים, כמו היום, שקשים לי, ואני אפילו לא יודעת למה. פשוט קמתי ככה בבוקר. מסתובבת כל היום, גם בעבודה, בהרגשה שהבכי אורב מעבר לפינה. הרגשה שאם אעצור, אפילו לרגע, מפלצת האבל תתפוס אותי ותפרק אותי לחתיכות, ואני מרגישה מספיק מפורקת גם ככה, אז אני מעסיקה את עצמי כדי לא לפגוש אותה.
.jpeg)
אתמול זה היה מרתון של Buffy, היום זה מרתון של Gilmore Girls.
זה לא רק טל, זו מין הרגשה כללית כזו שדברים פרומים בקצוות, שאני פרומה בקצוות, שהחיים פרומים בקצוות.
שיש משהו בסיסי לא בסדר באיך שהכל עובד בחיים האלו, כי כל דבר נושא בחובו את זרע הפורענות שלו. עצם העובדה שאני אוהבת אנשים טומנת בחובה פוטנציאל לחורבן - החורבן שהאובדן הפוטנציאלי שלהם עלול להביא איתו.
אז כן, אני מבינה שזה עדיף לאהוב מאשר לא לאהוב, וכן, אני מבינה שלא כל פרידה היא טרגית, ואני אפילו חושבת שאני מבינה שלא כל מוות הוא טרגי, אבל...יש ימים שבהם זה קשה יותר מאשר באחרים. ימים שבהם אני מרגישה שהכל קלוש, תלוש, אבוד, מייאש, חסר טעם, סר טעם, מפחיד, קשה. שכל כך הרבה דברים כבר השתבשו, וכל כך הרבה דברים עוד עלולים להשתבש, שכל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולכסות את הראש עם הפוך. אני אפילו לא מצליחה להסביר מה כל כך רע, מה אני מרגישה, למה אני מרגישה, דווקא היום, כל כך אבודה, ושהכל כל כך אבוד.
אני מנסה למצוא משהו חיובי לסיים איתו את הפוסט הזה: אז אולי אני עוד לא מלטפת את הדרקון, אבל בזה שאני מתחמקת מלפגוש אותו אני מכירה בקיומו, אז זה כבר משהו, נכון? (דרקון אין דבר כזה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)