Beauty is in the eyes of the beholder | היופי נמצא בעיני המתבונן

אני חושבת שלאחרונה אני מבינה טוב יותר את המשפט הזה, "היופי נמצא בעיני המתבונן". 

ברגעים האפלים יותר, כשאני מסתכלת על העולם, הוא נראה לי מלא בפוטנציאל לכאב עתידי:
כל אדם שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים לעזוב או למות. 
כל בעל חיים שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים ללכת לאיבוד או למות.

ברגעים העוד יותר אפלים, אני מסתכלת על אנשים ברחוב והם נראים לי כמו קברים פוטנציאליים: אנשים הולכים ומרחפת להם מצבה מעל הראש. 

בעקבות העבודה שעשיתי עם מאירה, אני מבינה יותר שזו האחריות שלי, איך אני מסתכלת על העולם ומה אני רואה בו. אני יכולה לראות בו מוות וכאב וצער וסבל, כי הם ישנם. ואני יכולה לראות חיים ויופי ונחמה ואהבה, כי גם הם ישנם. 

אני חושבת שרובנו לא רואים מוות וכאב וצער וסבל כי אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו מדחיקים אותם או מתכחשים להם. מכרה שלי, אנדריאנה, כתבה בבלוג שלה, The Black Ribbon Blog, "המוות הוא שקוף". כל כך הסכמתי איתה. המוות סביבנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים אותו. הוא שקוף מבחינתנו - עד שהוא טופח לנו על הפנים באופן שלא משתמע לשתי פנים. לדעתי חלק מהקושי בהתמודדות עם מוות פתאומי הוא ההלם הזה, כשמשהו שהיה שקוף הופך בבת אחת לקיר בטון שאנחנו מתרסקים כנגדו במהירות שעלתה בשבריר שניה מ-0 ל-350 קמ"ש. 

אני חושבת שהאתגר הוא לשוב ולראות חיים ויופי ונחמה ואהבה אחרי ולמרות ויחד עם זאת שאני כבר יודעת שיש בעולם כל כך הרבה מוות וכאב וצער וסבל, ושהפוטנציאל לעוד מוות וכאב וצער וסבל הוא אינסופי, בלתי פוסק ובלתי נדלה. 

ולכן היופי נמצא ביכולת של המתבונן, או במקרה הזה, המתבוננת, לבחוֹר לראות אותו. והאתגר הוא לראות אותו גם כשכבר יודעים ורואים וחווים ושומעים וטועמים באופן שאי אפשר לטעות בו, אפילו לא לשנייה, שהמוות נוכח, ולא שקוף בכלל. ולבחוֹר מחדש לראות יופי - מבלי להתכחש או להדחיק את הידיעה שיש גם מוות, וגם חיים.



עדכון מתאריך 25/8/13: 
ראיתי ברחוב הבוקר ילד הולך ומחזיק על הידיים גור של כלב קטן, לבן וצמרירי, ומחבק אותו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "אוי, כמה שהלב של הילד הזה הולך להישבר כשיקרה משהו לכלב הזה - כשהוא יברח, או יאבד, הוא יידרס, או ימות", והכרחתי את עצמי להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת: "אולי הילד הזה יגדל להיות אדם טוב יותר בגלל שהוא יגדל עם כלב קטן שהוא יאהב ושהכלבלב יאהב אותו". 

I think that recently I have a better understanding of the phrase: "Beauty is in the eyes of the beholder". 

During my dark moments, when I look at the world, it's filled with potential future pains:

Every human being I love might cause me pain, by leaving or by dying. 

Every living creature I love might cause me pain, by becoming lost or by dying. 

In the darker moments, I look at people in the street and they seem like potential graves: people are walking with a tombstone hovering above their heads. 

Following the work I did with my NLP therapist, I realize this is my responsibility, how I look at the world and what do I see in it. I can see death and pain and sorrow and suffering, because they are there. And I can see life and beauty and solace and love, because they are there too. 

I think most of us don't see death and pain and sorrow and suffering because we don't want to. We repress it or deny it. An acquaintance of mine, Andriana, wrote in her blog "The Black Ribbon" that "death is transparent". I couldn't agree more. Death is constantly around us, but we don't see it. It's transparent to us - until it punches us in a way which leaves no room for dispute or doubt. I think part of the difficulty of dealing with an unexpected death is this shock, when something transparent instantly becomes a cement wall we crush against, in a speed which went up from zero to 350 kph in a split second.

I think the challenge is to go back to seeing life and beauty and solace and love after and in spite of and although I already know there is so much death and pain and sorrow and suffering in this world, and that the potential for future death and pain and sorrow and suffering is infinite and ceaseless. 

Therefore, beauty lies with the ability of the beholder to choose to see it. And the challenge is to see it even after you know and have experienced it and you've tasted and seen and heard in an unmistakable manner, that death is present, and not transparent at all, not even for a minute. And to re-choose to see beauty - without repressing or denying the knowledge that there are death, and life. 


August 25th 2013 update: 
This morning in the street I saw a kid walking with a white, fluffy puppy held in his arms, and he was cuddling it. The first thought that crossed my mind was "Poor kid, He's gonna be so heartbroken when something happens to this puppy: when he runs away, or gets lost, or gets run over by a car, or dies", and I forced myself to switch this thought with another one: "Maybe this kid will grow up to be a better person because he'll grow up with a little dog whom he'll love and be loved by". 

משפטים שקשה לי איתם

יש משפטים שקשה לי איתם מאז שטל נהרג.

"הכל לטובה". מה זאת אומרת "הכל לטובה"? איך זה יכול להיות שזה שטל נהרג זה טוב, או שזה לטובה? 

משפט שמיוחס לרבי נחמן מברסלב: "היום שבו נולדת, הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך", אם נניח לרגע שיש אלוהים, אז האם הוא/היא החליטו שמאותו רגע שבו טל נהרג העולם כן יכול להתקיים בלעדיו? איזו מין החלטה זו? ואיך אני יכולה להסכים עם אותו/ה האלוהים לגבי משהו, בכלל, אחרי זה? 
כבר כתבתי פוסט על זה שאני לא יודעת אל מי להתפלל. 



נכתב ביום ההולדת של טל, 17/8. הוא היה צריך להיות בן 58 היום. 

כתבתי על רכיבה בתאילנד

כשהגעתי לתאילנד ביולי 2011, הדבר האחרון שחשבתי שאתעסק בו יהיה אופנועים. ורכיבה על אופנועים. ואנשים שנפצעים כשהם רוכבים על אופנועים. 
אבל למציאות היו תוכניות משל עצמה, וכבר בשבוע הראשון חברתי ד' נפצעה, וכבר בחודש הראשון נפצעה עוד חברה, קארה שמה, ובאמת בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי כותבת על זה, ומתחקרת את זה, ונוסעת ברחי האי (סמוי) כדי לראיין אנשים, והולכת לבתי חולים כדי לאסוף חומרים. 
חשבתי שזו תהיה כתבה, ואחר כך חשבתי שזה יהיה מאמר, ואחר כך נהייתי עסוקה עם דברים אחרים וזה ישב זנוח בצד. ופתאום ביום שבת אחד החודש הרגשתי שאני רוצה שזה יעלה לאוויר, ושזה יעלה לאוויר עכשיו, אז זה מה שעשיתי כל אותה השבת, ובשלוש בלילה זה היה באוויר. 
ועכשיו, כשזה מפורסם, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את זה, כדי שכמה שיותר אנשים יחזרו מתאילנד, שאני כל כך אוהבת, כשהם בריאים ושלמים. 
אתם מוזמנים לקרוא ולהפיץ - באופן כללי, וספציפית למי שאתם מכירים ועומד לנסוע לשם: שקיעה ורודה, ים כחול, תחבושת לבנה - או - מי אמר חופשה קסומה בתאילנד (ולא קיבל)? חלק ראשון, חלק שני. 

מה שאמרתי בקונצרט הפרישה של אמא שלי ממפעל החיים שלה, 'מקהלת העפרוני', יוני 2013

הרבה אנשים שואלים "מה מיה תעשה אחרי שהיא תפרוש מהעפרוני?" – אבל לא מספיק אנשים שואלים "מה משפחת שביט תעשה אחרי שמיה תפרוש מהעפרוני?" 

לא, אני רצינית – על מה אנחנו נדבר בארוחות מעכשיו? ב-32 השנים האחרונות לא עברנו ארוחה אחת בלי שדיברנו על המקהלה - בוקר, צהריים, ארוחת ארבע או ערב - זה יכול להיות על החזרה הקודמת או על הקונצרט הבא, על בוגרת של המקהלה או על מישהי במקהלה הנוכחית – אבל עוד לא קרה שנפגשנו, בפורום מצומצם או מורחב, ולא דיברנו על המקהלה.

איך נעביר נסיעות ארוכות? אני עד היום זוכרת את השיחה, בה אמא אמרה לי תוך כדי נהיגה, ש"אין כמו הפיאנו של מקהלת טפיולה". 

מי יקבלו את פני כשאני מגיעה הביתה לביקור, אם הסלון לא יהיה מלא בעפרוניות סביב אמא שליד הפסנתר, כי יש חזרה בקולות נפרדים? "היום זה הסופרניות". (מי שהיו אצלנו בבית בחזרה, תרימו יד). 

מה יעיר אותי בבוקר, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד נגן, ופשוט תהיה חייבת להשמיע לו איזו הקלטה, אז היא מפעילה את המערכת ומקרבת את הטלפון האלחוטי לרמקול: "אתה שומע איזה יופי?" (מי שזה קרה לו, שאמא השמיעה לו הקלטה דרך הטלפון, תרימו יד).  

מה ירדים אותי בלילה, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד מלחין, ותוך כדי שיחה תהיה חייבת להמחיש לו משהו, אז היא מתיישבת ליד הפסנתר עם הטלפון מול התווים ומגננת לו, לתוך הטלפון? (מי שזה קרה לו, שאמא ניגנה לו על הפסנתר משהו לתוך הטלפון – תרימו יד). 

ומי יגיד לי מתי חנוכה? אתם יודעים שבכל יום מימות השנה אפשר לשאול את אמא מתי יוצא חנוכה בשנה הבאה, והיא תגיד לכם? "חנוכה יוצא בשנה הבאה בין יום זה ליום זה, מתאריך זה עד תאריך זה" -  כי בכל חנוכה יש, כמו שכולנו יודעים – סמינריון העשרה. 

את מי אני אבקר מאחורי הקלעים? אני לא יודעת איך זה להגיע לקונצרט ולא ללכת למאחורי הקלעים. יש לנו את הרוטינת "לפני עלייה לבמה" שלנו (אתם מכירים את זה, שתמיד צריך מישהו שיסתכל עליכם ויראה שהתווית של הבגד לא מבצבצת החוצה? אז את זה אני עושה). 

מישהו יכול לעשות לנו deprogramming, בבקשה? כי אנחנו מתוכנתים שאמא בחזרה כל ראשון ורביעי בערב, וגם שבת אחת בחודש. אני חוששת שאנחנו פשוט נעבור על ידה בלי לראות אותה, כי המוח שלנו לא יוכל להכיל את המידע החדש הזה, שאמא זמינה עוד שני ערבים בשבוע פתאום. 

ומה יהא על אבא שלי? בשביל מי הוא ייכנס עכשיו לאוטו בשש בבוקר ויסע לירושלים להגיש טפסים ידנית, כי אחרי ניסיון כאוב רב שנים מול מוסדות הממשלה, הוא יודע שזו הדרך היחידה לוודא שכל הנספחים לא רק הוגשו, אלא גם התקבלו, בבקשות לתמיכה התקציבית? (דרך אגב, כמות הנספחים עלתה ממספר בן ספרה אחת למספר דו ספרתי בשנים שבהן אבא מטפל במסמכי המקהלה). 

אמא היא הלב של המקהלה, אבל גוף לא יכול לתפקד רק עם לב. בנוסף למנהלת המקהלה, יש למקהלה עמותה ולעמותה יש ועד מנהל, שמספק ללב את החמצן, הדם, כלי הדם וכו' – כל מה שהלב - והגוף - זקוקים לו כדי לתפקד. לא רק אמא פורשת, גם אבא, שהוא חבר הועד המנהל, פורש מתפקידו כמזכיר העמותה. הנה דוגמה קטנה ומייצגת: חגגנו לו יומולדת 80 לפני חודשיים. הוא אמר לי לפני שהתחלנו: "תעשי לי טובה, אני מפחד שאני אשכח, איך שאת רואה את שמעון חפץ מגיע, תקחי אותו למשרד ותוודאי שהוא חותם על הצ'קים של המקהלה". אחרי שכל האורחים הלכו אמרתי לאבא "יו, סליחה, מההתרגשות שכחתי לקחת את שמעון לחתום!" ואבא אמר "אל תדאגי, אני זכרתי ולקחתי אותו והוא חתם". אתם מבינים? באמצע יומולדת 80 של עצמו, הוא זכר שצריך להחתים על צ'קים. וגם לשמעון זה לא נראה מוזר. הוא רגיל. כי עד כדי כך המשפחה היא חלק מהמקהלה, והמקהלה היא חלק מהמשפחה.   

אני לא יודעת מה לענות כששואלים אותי: "אז מתי את היית במקהלה?" - אמא הקימה את המקהלה כשהייתי בת שבע - שמונה. היא היתה אוספת אותי מבית הספר היסודי ולוקחת אותי איתה לחזרות. רשמית הייתי במקהלה רק בחטיבת הביניים, אבל בתיכון ובצבא הייתי עוזרת במאי ב"זעקי ארץ אהובה", ועוזרת הפקה ב"נערות טולדו", והייתי רצה לשבת בחזרות ובכל ההופעות של "העיקר זה הרומנטיקה". והקטעי וידאו שראיתם כאן בסרט - אני ישבתי ברובם בקהל. ועכשיו אני בת 39, ורואה כאן כל כך הרבה פנים שהם חתיכות בפאזל שמרכיב את שנות העפרוניות שלי. חזרות, קונצרטים, פרויקטים. כמה חוויות. כמה אמנים, יוצרים, אנשים מובילים בתחומם, שאמא הפכה אותם מאובייקטים להערצה למעריצים בעצמם. 

בכל הברכות ששמענו הערב הוזכרה המילה משפחה. הבעיה היא שנעשה לאחרונה שימוש במושג משפחה שקצת הוזיל אותו, כי כל בנק וחברת סלולר מנסים לגרום לנו לחשוב שזה שאנחנו לקוחות הופך אותנו למשפחה. אז אני רוצה שתשימו את כל זה בצד ותאמינו לי ולהם, שבוגרות ובוגרי העפרוני הם באמת המשפחה הלא ביולוגית שלי, פשוט בגלל שאמא שלי גידלה גם אותם. וזה היה לי טבעי וברור לחלוטין ומובן מאליו, שבוגרות המקהלה ישירו בחתונה שלי, ואחר כך בקליפ הגירושין שלי, ואחר כך בלוויה של טל, ובשלושים, וביום השנה, ובאזכרות. כי ככה זה משפחה – ביחד גם בשמחות וגם באסונות. בדיוק כמו שאמא גם מוזמנת לחתונות של הבוגרות, וגם נמצאת איתן באסונות שפוקדים גם אותן, לצערנו.  

לא תמיד הכל היה כל כך ורוד. כשהייתי קטנה זה היה לי קשה, להיות הבת של המנצחת, ולהתחלק עם עוד כל כך הרבה בנות באמא שלי. וגם לבנות זה היה קשה, שהן היו צריכות להתחלק באמא מיה שלהן איתי, ואולי הן גם קצת קינאו, שהיא לא האמא הביולוגית שלהן. אבל ככל שאני, והן, גדלנו והתבגרנו, הבנתי איזו זכות נפלה בחלקי, שיש לי כל כך הרבה אחים ואחיות לא ביולוגיים, ואמא שיש לה כל כך הרבה מה לתת, ששלושת הילדים הביולוגיים שלה לא מספיקים לה, והיא נותנת כל כך הרבה, במשך כל כך הרבה שנים, לכל כך הרבה ילדים וילדות, שגדלים להיות נערים ונערות, שגדלים להיות גברים ונשים, ויש לה יכולת לאהוב ולהכיל ושיהיה לה אכפת מכולם, מאז ולתמיד. 

אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה קטנה: לא מזמן נכנסתי עם ההורים לבית קפה כשבמקרה עבדה בו בוגרת של המקהלה. זה הזכיר לאמא אותה, ואת האחיות שלה, שהיו גם הן במקהלה, ואת הנסיעה של המקהלה לחו"ל כשאני הייתי בכיתה ז' - היא עד היום זוכרת מי התגעגעה אז הביתה (!). 

אז אני כבר לא מקנאה, חוץ ממתי שאני כן: כשישבתי בקהל של הקונצרט "תהילים ותהילות" בחודש שעבר, כאן באולם הזה, מצאתי את עצמי מקנאת שוב – מקנאת באותם עפרונים על הבמה, שזכו לחויה הזו. של להרכיב עם אמא והאמנים והתאורן והבימאית וכו' את הקונצרט הזה. 

נכחתי עד היום בעשרות? מאות? לא יודעת איך סופרים את זה? חזרות וקונצרטים, אבל לקראת היום מצאתי את עצמי מצטערת שלא הייתי אפילו ביותר. כי איפה עוד יש חוויות כמו ללמוד על איפור יפני ולבישת קימונו כהלכתו מאשת שגריר יפן בישראל, או ללמוד מבטא גאלי משגריר אירלנד בישראל? שכמובן מגיעים לעבוד עם המקהלה בעצמם, כי כמו שכבר ראינו בסרט - מי יכול להגיד לאמא לא? 

עשרה ימים אחרי שטל נהרג אמא נפגשה עם המקהלה, וסיפרה להן על הילדה והכפר ביפן עם החסידות, שאני לא אספר כרגע מפאת קוצר הזמן – תבקשו ממנה בהזדמנות. והיא סיפרה להן שטל הוא כמו הילדה הזו, מחולל שינוי בחיים של אנשים רבים כל כך. אז אני מקווה אמא, שאת יודעת, שאת כמו הילדה הזו בעצמך, כי נגעת דרך המקהלה בחיים של עפרוניות רבות כל כך, ודרכן במשפחות שלהן. אז יש לי פה את חסידת המזרח היפנית בשבילך, כתזכורת. 

תודה לדל'ארטה על ביצוע המתנה על פי הזמנתי, באמצעות אמן מיניאטורות שעובד עם החנות, ותודה לרן לוי-יממורי על הייעוץ המקצועי לגבי אפיון החסידה. 

יומולדת 80 לאבא, אפריל 2013

ככה אני רגילה לראות את הדשא של ההורים - ערוך ומקושט לחגיגה. ערכנו כאן את חגיגת הלידה של רותם, בתו הבכורה של טל. את מסיבת החתונה של אחותי האמצעית ענבל. את ברית המילה של דן, הבן הקטן של טל. את ימי הולדת 70 גם של אבא וגם של אמא. את היומולדת 30 שלי. 

לא לראות את הדשא עם סוכת אבלים עליו, עם כסאות פזורים בחוסר חן, עם כוסות חד פעמיות משומשות שהפכו למאפירות. 

חגגנו לאבא שלי יומולדת 80 באפריל, וזה לא היה מובן מאליו בכלל, שנצליח. 

העמדתי פנים שטל עסוק מדי מכדי לבוא - ואז מצאתי את עצמי כועסת עליו, שאיך הוא יכול להיות עסוק מדי ולא לבוא ליומולדת 80 של אבא. הרגשה מוזרה, לבנות מעקף לכאב דרך כעס על איש מת. 

שוב חלמתי עליך הבוקר.

חלום ארוך ומלא פרטים. 
אתה נראה כל כך חי, כל כך מוחשי. 
וזו הפעם השנייה שאתה אומר לי בחלום שאני לא צריכה להתאמץ כל כך. אני תוהה למה אתה מתכוון. 

הדבר השני בערך שחשבתי עליו אחרי שהתעוררתי היה איזה מזל שבחרתי לא לראות סרטוני וידאו שלך, כי ככה אני יודעת בוודאות שההקרנה שראיתי בחלום היא רק מתוך הזכרונות שלי אותך. הקרנה פרטית של המוח שלי, בלי שהתערבבו פנימה סרטוני וידאו כפי שאנשים אחרים צילמו אותך, ראו אותך, זוכרים אותך.  

מעסיקה את עצמי כדי לא ללכת לישון

לפעמים אני משאירה את עצמי ערה, בכוח, כמה שאני רק יכולה, כדי שאהיה עייפה מאד כשאלך לישון ואירדם כמה שיותר מהר. 
אני מפחדת להיות עם כל מה שעולה ברגעים האלו לפני שאני נרדמת. 

יש ימים, כמו היום, שקשים לי, ואני אפילו לא יודעת למה. פשוט קמתי ככה בבוקר. מסתובבת כל היום, גם בעבודה, בהרגשה שהבכי אורב מעבר לפינה. הרגשה שאם אעצור, אפילו לרגע, מפלצת האבל תתפוס אותי ותפרק אותי לחתיכות, ואני מרגישה מספיק מפורקת גם ככה, אז אני מעסיקה את עצמי כדי לא לפגוש אותה. 

אתמול זה היה מרתון של Buffy, היום זה מרתון של Gilmore Girls. 

זה לא רק טל, זו מין הרגשה כללית כזו שדברים פרומים בקצוות, שאני פרומה בקצוות, שהחיים פרומים בקצוות. 
שיש משהו בסיסי לא בסדר באיך שהכל עובד בחיים האלו, כי כל דבר נושא בחובו את זרע הפורענות שלו. עצם העובדה שאני אוהבת אנשים טומנת בחובה פוטנציאל לחורבן - החורבן שהאובדן הפוטנציאלי שלהם עלול להביא איתו. 

אז כן, אני מבינה שזה עדיף לאהוב מאשר לא לאהוב, וכן, אני מבינה שלא כל פרידה היא טרגית, ואני אפילו חושבת שאני מבינה שלא כל מוות הוא טרגי, אבל...יש ימים שבהם זה קשה יותר מאשר באחרים. ימים שבהם אני מרגישה שהכל קלוש, תלוש, אבוד, מייאש, חסר טעם, סר טעם, מפחיד, קשה. שכל כך הרבה דברים כבר השתבשו, וכל כך הרבה דברים עוד עלולים להשתבש, שכל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולכסות את הראש עם הפוך. אני אפילו לא מצליחה להסביר מה כל כך רע, מה אני מרגישה, למה אני מרגישה, דווקא היום, כל כך אבודה, ושהכל כל כך אבוד. 

אני מנסה למצוא משהו חיובי לסיים איתו את הפוסט הזה: אז אולי אני עוד לא מלטפת את הדרקון, אבל בזה שאני מתחמקת מלפגוש אותו אני מכירה בקיומו, אז זה כבר משהו, נכון? (דרקון אין דבר כזה).