Brace Yourself - 'Leil Haseder' Is Coming

פותחת יומן וקולטת שהתאריך מתקרב: ליל הסדר > פסקול של סרט אימה מתחיל להתנגן בראשי מיד (לא שאני רואה סרטי אימה, כן). מיד מתחילה לחשב תוכניות למילוט מהערב הזה: לא להרגיש, לא לדעת, לעבור לידו. 

את ליל הסדר הראשון אחרי שטל נהרג התחלתי לתכנן עוד בזמן השבעה, כי פחדתי ממנו מאד, והעברנו אותו עם חברים של טל, כשבכל פעם לאורך הערב מישהו/י אחר/ת מאיתנו פרץ בבכי. היה זוועה. 

את ליל הסדר השני העברתי עם המשפחה של מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי. זה החג האהוב עליו ואני ישבתי בקצה השולחן ולא הפסקתי לבכות. היה איום ונורא. 

אז הבנתי שחגים בכלל והחג הזה בפרט הם לא בשבילי, לפחות לא בזמן הקרוב. 

את ליל הסדר השלישי העברתי בארוחת ערב וסרט בביתה של חברה. אמרתי לה שזה רק בתנאי שאני לא רואה בארוחה הזו אף אחד מ"מאכלי החג" - שזה סתם יהיה 'ערב בנות' עם אוכל וסרט. והיה ערב כיפי, שלאחריו יצאתי עם חברים לבר. אני לא שותה - זה היה רק כדי לצאת. 

את ליל הסדר הרביעי העברתי בזכות סוכן הנסיעות הגאון עומר לוי בטיסה: טסתי לכנס מקצועי באנגליה וטסתי על ליל הסדר, אז לא חשתי בקיומו - הייתי בו באוויר. 

והנה ליל הסדר החמישי מתקרב, ואני רק רוצה לברוח, לברוח, לברוח, ואני רק מסתכלת על התאריך הזה ביומן שמתקרב וכבר עולות דמעות, דמעות, דמעות. אני הולכת לעשות משמרות תגבור לקראת החג בחנות מתנות בה עבדתי בעבר, וביקשתי שישבצו אותי לעבודה בערב החג, כי ככה היום הזה יעבור מהר יותר, אני מקווה, וקבעתי עם חברים שגם הם לא מציינים את ליל הסדר שאבוא אליהם בערב, ואם התוכניות שלהם ישתנו, קבעתי עם חברה שנלך לסרט כ-Plan B (מסתבר שבתי קולנוע עובדים בעיר גם בליל הסדר, who would have thought). 

פעם הייתי זו שקונה מתנות לחג וקישוטים לבית, לא זו שמוכרת אותם. 

מזכירה לעצמי לנשום, לנשום, לנשום, עם הכאב, כאב, כאב, כשבעצם, מה שהכי בא לי לעשות זה לצרוח, לצרוח, לצרוח. 

(אני גם לא קוראת / רואה את "משחקי הכס". זה אלים ואכזרי מדי בשבילי. אבל כ"מם" זה היה נראה לי מתאים). 

ארבע שנים

ארבע שנים. 
מה ארבע שנים? איך זה נהיה ארבע שנים? מתי זה נהיה ארבע שנים? 

בשנה וחצי האחרונות הכרתי את: ליאור - אחיה של מיכל, שרון ואורית - האחים של מאור, ליאת - אחותו של ארז, שרון וטל - אחיותיו של נועם ודור - אחיו של טל. ול"משפחה" שלנו הצטרפה גם חברתי רעות, שמעכשיו תוכר גם כ"רעות - אחותו של עדי". איכשהו מה שחסר - הוא מה שנוכח, ומה שנוכח הוא מה – או ליתר דיוק מי – שחסר. 

והכרתי גם את ענת - אשתו של נועם, ואת יאיר - הבן של מידד. 

והם מסתכלים עלי בתור ה"מנוסה": זו שאיבדה אח לפניהם. ואני מסתכלת עליהם, כשהכל כל כך טרי אצלם (כמו שהסתכלו עלי בשעתו חברי ערן - אחיהם של עידו וניר, גלית - אחותו של גיל וגילי - אחיו של גיורא), ולא מבינה: איך עבר הזמן הזה? איך אני פתאום בתפקיד זו שמחבקת אותם כי היא כבר היתה שם בעצמה? 

מגיל צעיר הייתי מודעת לכך שההורים שלנו מבוגרים ושאני רוצה ליהנות מהם כל זמן שהם כאן, כי יום נוראי אחד הם כבר לא יהיו פה. אבל אף פעם, אף פעם, לא חשבתי צעד אחד הלאה, על כך שיכול להיות שיום נוראי אחד ענבל, או אני, או אתה, לא נהיה פה. המחשבה הזו לא חלפה במוחי אפילו לא פעם אחת. בגלל זה גם לקח לי רגע לקלוט אז את מה שאמא אמרה, שאתה נהרגת, כי לא היתה קיימת מציאות כזו עד לאותו רגע. לא היה קיים שום יקום: דמיוני – חלופי – מקביל שבו היתה מציאות כזו, אפילו לא לשניה, וברגע אחד נפתחה מציאות חדשה ומבהילה שכזו, שבה אתה מת. אז איך נהיה שזו המציאות שאנחנו חיים בה כבר ארבע שנים? המציאות הזו שלא היתה קיימת עד אותה שניה? 

היה איזה קונצרט של העפרוני פעם, לפני המון שנים, נדמה לי בבית התפוצות, שבו עמדתי בכניסה לאולם וחילקתי פרחים לקהל, כבר לא זוכרת למה. מישהו מהבאים שאל אותי מי אני ואמרתי בגאווה ש"אני הבת של מיה". הוא שאל אותי איך קוראים לי, ואמר לי: "יום אחד אמא שלך תגיד "אני אמא של ורד", והסתכלתי עליו בתמיהה. אבל אתה יודע מה – הוא צדק, הגיע יום כזה. רוב הזמן אני "הבת של מיה", אבל גם יש פעמים שבהן אמא היא "אמא של ורד". תמיד אמרתי בגאווה ש"אני אחותו של טל", ואתה יודע מה – זה חסר לי: חסר לי שאתה כמעט לא הספקת להגיד: "אני אחיה של ורד", כי רוב הזמן רק הייתי אחותך הקטנה. אבל אתה יודע מה, אני כבר אישה בת 41, ואני עושה דברים, ואני כל כך רוצה שתהיה פה ושתהיה גאה בי, ואני כל כך רוצה שלא רק אני אגיד שאני "אחותו של טל", אלא שגם אתה תגיד "אני אחיה של ורד". ואני מפחדת שתמיד ארדוף אחרי הדבר הזה שאני לא אוכל כבר להשיג: שאחי הגדול יהיה גאה בי. שמתי לב לזה לראשונה כשעידו קינן ראיין אותי ביולי 2012 לסמול טוק בהארץ, ואחת השאלות היתה: "מי הכי יתגאה בך?", ועניתי מיד, בלי לחשוב או להסס: אני מקווה שאתה. 

צילומסך מהמייל של עידוק אלי

צילומסך מהמייל תשובה שלי לעידוק

בתקופה שהתראיינתי אחרי קליפ הגירושין התקשרת אלי יום אחד כדי לנזוף בי. הייתי מאד מופתעת, כי למיטב זכרוני זו הפעם היחידה שהתקשרת אלי כדי לנזוף בי: "את צריכה להתקשר אלי וליידע אותי כשאת מתראיינת! או לפחות לשלוח לי סמס". "אה... אני כותבת בפייסבוק", התגוננתי, מופתעת. "זה לא מספיק!" נזפת בי: "אני לא תמיד מול מחשב ולא תמיד מול פייסבוק". "או קיי", אמרתי, כשאני בעצם מופתעת וגאה מהנזיפה הזו, "איידע אותך מעכשיו", ואחר כך הקפדתי לסמס לך לגבי כל ראיון שלי בטלוויזיה וברדיו. אז אם המשפחה שלנו לא מבינה למה אני מיידעת אותם על כל ראיון שלי: אז הנה, זו הסיבה: אני מיידעת אותם כי אני לא מיידעת אותך. בפעמים הראשונות הייתי מסתובבת לפני ואחרי כל ראיון עם תחושה שאני שוכחת משהו, וניסיתי להבין מה, ואז הבנתי שהנזיפה הזו שלך היתה כמו תכנות שהוטבע בי, וזה מותנה אצלי, לפחות לסמס לך בכל ראיון. אז אני מיידעת את כולם - במקומך. 

השיר שאשמיע תיכף מדבר על כך שאנחנו מרגישים בחסרונו של משהו רק כשהוא כבר חסר. עבדתי פעם עם מישהי שאמרה לי שנמאס לה מה"ברור בדיעבד", ושאלתי אותה למה היא מתכוונת, והיא הסבירה שנמאס לה מסיטואציות שבהן "בדיעבד, ברור ש...". היא רוצה שזה יהיה ברור כבר עכשיו, לא רק בדיעבד. ואני מצטרפת אליה: הלוואי והייתי יודעת עוד כשהיית כאן, כמה תהיה חסר כשכבר לא תהיה כאן. 

השיר גם מדבר על חלומות, ואני לא יודעת מה יותר גרוע: זה שגם בחלומות אני יודעת שאתה מת, או את אותם החלומות הנדירים שבהם אני לא יודעת שמתת, ואז כשאני מתעוררת אני נזכרת מחדש. 

ומה שעוד יש לי להגיד על השיר שאשמיע הוא: אני מצטערת, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה  - לא יודעת
How to let you go. 

שירה: יובל בילגוראי 

הפקת שירה ומיקס: חגי גינזבורג

"Let Him Go" 

Original song by Michael David Rosenberg - Passenger

Acoustic guitar backing track by Sing2Guitar 

Well you only need the light when it's burning low

Only miss the sun when it starts to snow

Only know you love him when you let him go

Only know you've been high when you're feeling low

Only hate the road when you’re missin' home

Only know you love him when you let him go

And you let him go

Staring at the bottom of your glass

Hoping one day you'll make a dream last

But dreams come slow and they go so fast

You see him when you close your eyes

Maybe one day you'll understand why

Everything you touch surely dies

But you only need the light when it's burning low

Only miss the sun when it starts to snow

Only know you love him when you let him go

Only know you've been high when you're feeling low

Only hate the road when you're missin' home

Only know you love him when you let him go

Staring at the ceiling in the dark

Same old empty feeling in your heart

'Cause love comes slow and it goes so fast

Well you see him when you fall asleep

But never to touch and never to keep

'Cause you loved him so much

And you dived too deep

Well you only need the light when it's burning low

Only miss the sun when it starts to snow

Only know you love him when you let him go

Only know you've been high when you're feeling low

Only hate the road when you're missin' home

Only know you love him when you let him go

And you let him go (oh, oh, ooh, oh no)

And you let him go (oh, oh, ooh, oh no)

Will you let him go? 

'Cause you only need the light when it's burning low

Only miss the sun when it starts to snow

Only know you love him when you let him go

Only know you've been high when you're feeling low

Only hate the road when you're missin' home

Only know you love him when you let him go

'Cause you only need the light when it's burning low

Only miss the sun when it starts to snow

Only know you love him when you let him go

Only know you've been high when you're feeling low

Only hate the road when you're missin' home

Only know you love him when you let him go

will you let him go


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מה שאמרתי באזכרות הקודמות: 

שלוש שנים

שנתיים

שנה 

שלושים

מה שאמרתי בלוויה

אולי זה לטובה (ואזהרת ספוילר לסרט Pacific Rim)

אחרי שטל נהרג זה מאד העסיק אותי: "איך לא הרגשתי משהו באותו רגע? איך לא ידעתי? איך לא ראיתי? איך זה יכול להיות שאח שלי מת ואני לא הרגשתי את זה באותה שניה בגוף, בנשמה, ברוח, בנפש, במראה, איפשהו, איכשהו? איך לא ידעתי שהוא מת מהשניה שזה קרה, בזמן שזה קרה, ובטח עוד לפני שהתקשרו להגיד לי שהוא נהרג?" 

כשהייתי השנה בשבעה של אופנוען שנהרג, אשתו אמרה לי שהיא הרגישה אותו הדבר: "איך זה יכול להיות שלא ידעתי? שלא הרגשתי? שלא חוויתי? איך זה יכול להיות?". 

ראיתי עם חברים את הסרט Pacific Rim
(אזהרת ספוילר. אני שוקלת לעשות אזהרת טריגר חדשה, דרך אגב: "אחים מתים". מי שרגיש/ה לנושא, קחו טריגר גם על Blackhat, אם אנחנו כבר בענייני סרטים).

תוך כדי צפייה בו, חשבתי שאולי בעצם יש בזה איזשהו חסד, בלא להיות מחוברים ברגע המוות: בלא לראות, לא לדעת, לא להרגיש. כי ממה שהוא מתאר (כן, נכון, זה סרט מדע בדיוני, ועדיין), זה לא נשמע נעים במיוחד, להסתובב (גם עם) המשא הזה, עם הזכרונות האלו: 

"When Yanci was taken we were still connected. I felt his fear, his pain, his helplessness, and then - he was gone". 

אז הדבר הזה, שכל כך הציק לי וייסר אותי - אולי, בעצם, זה לטובה. אולי זו ברכה. אולי יש בנו איזה מנגנון שכדי להגן עלינו, דווקא לא מאפשר לנו להרגיש את זה ברגע שזה קורה. 



ותודה לס' ששלח לי את הסרט כדי שאוכל לערוך ולהעלות לכאן. 

Death and families – when ‘normal’ grief can last a lifetime

ממליצה לקרוא: 
Death and families – when ‘normal’ grief can last a lifetime

ותודה לבן דודי א' ששלח לי את הלינק. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

I recommend reading this: 

Death and families – when ‘normal’ grief can last a lifetime

עוד תמונות של טל ושלי | More pics of Tal and I

עשיתי משהו שכבר מזמן רציתי לעשות ומסרתי את השקופיות של טל לסריקה. כך נוספו עוד תמונות של טל ושלי לאלבום, כשאני תינוקת או ילדה קטנה והוא נער או בחור צעיר. כשנולדתי הוא היה בן 18. 

תסתכלו כאן מימין בתפריט בצד תחת הכותרת "Tal & I". 

I finally got around to doing sometthing I've been meaning to do for a long time now, and I sent slides of Tal to be scanned. Now that they're back, I've added more pics of Tal and me to the album. In these pics I'm a baby or a toddler and he's a boy or a young man. When I was born he was 18 years old. 

Look in the menu on the side here, under the title "Tal & I". 

התמונות צולמו בחופית 

Pics taken at Hofit, Israel

(ושוב) בא לי לצרוח

5/11/14

יום רביעי.
איך שיחת טלפון אחת מפרקליטות מחוז צפון יכולה להפוך את כל (מה שנשאר מ)היום, את כל מצב הרוח. 
איך בשניות אני מוצאת את עצמי שוב במצב הזה: 
טלפון לאמא, לענבל, לרותם, לדן. 
במקביל: מייל לתובע. 
במקביל: ענבל מתחילה לנסח את התגובה של המשפחה ואנחנו פוצחות בנוהל הקבוע שלנו של פינג פונג מיילים: מדייקות את המילים, המשפטים, הפסקאות, הניואנסים. 
שוב הדירה שלי הופכת לחמ"ל: טלפונים, מיילים, סמסים, ווטסאפים. 
שוב אני פורצת בבכי, וממשיכה תוך כדי. 
אין זמן: בגלל התנהלות תמוהה של גוף שאמור להיות בקשר עם נפגעי עבירה ולא היה איתנו בקשר, רק היום, אחרי הגדלת ראש (אם כי בהתנהלות עקומה משהו) של פרקליטות מחוז צפון, הסתבר לנו אחר הצהריים, שמחר בבוקר (!) הדיון בועדת השחרורים בבקשתו של הנהג שהרג את טל בקיצור עונשו: ניכוי שליש מתקופת המאסר שלו. 

הוא היה אמור להשתחרר ב-1/5/15, ובמקום זה, הוא מבקש שיקצרו את עונשו וינכו לו שליש, מה שאומר, כנראה, שאם בקשתו תאושר, ישתחרר כבר החודש, בנובמבר 2014. הוא נכנס לכלא רק ב-2/3/14 (יום השנה של טל: 2 במרץ). 

6/11/14

יום חמישי.
השופטת קוראת את עמדת המשפחה לגבי בקשתו לשחרור מוקדם, אומרת שיש לה "תחושות חזקות" לגבי הנהג ופוסלת את עצמה. 
הדיון נדחה ויתקיים ב-13/11/14. 

13/11/14

יום חמישי.
ההורים ואני בחו"ל. טלפון מהפרקליטה: הועדה קיבלה את בקשתו של האסיר ועונשו יקוצר בשליש. הפרקליטות ביקשה עיכוב ביצוע עד יום ראשון. אני מעדכנת משם במיילים את כולם. יש לנו כרטיסים למיוזיקל, אני מחליטה שהאיש הזה כבר הרס מספיק ולא ניתן לו להרוס גם את זה, אז אנחנו הולכים, רק מגיעים באיחור, כי בכל זאת. אני צוחקת צחוק היסטרי כדי לא לבכות.
זה מה שכתבתי בפייסבוק באותו יום. 

16/11/14 

יום ראשון. 
אנחנו עדיין בחו"ל, בדיוק עומדים לצאת מהמלון. בלובי, טלפון מהפרקליטה: הם החליטו לא לערער. הנהג שהרג את טל ישוחרר מהכלא עוד היום. אני אומרת להורים שילכו קדימה, אני אחזור לחדר ולמחשב כדי לעדכן במיילים את כולם. זה גם נותן לי אפשרות להיות לרגע לבד עם עצמי, עם הכאב, עם העצב, עם הצער, עם הכעס, עם הדמעות. 
יוצאת שוב מהחדר ואז מהמלון, הולכת לפגוש את ההורים שמחכים לי בבית קפה ברחוב הראשי. אומרת להם שזהו, היום עד 15:00 הנהג ישוחרר. אמא בוכה, ואני אומרת לעצמי שטוב שיכולתי לבכות קודם בחדר לבד, כי ככה אנחנו לא בוכות עכשיו שתינו ביחד לתוך הטישו, הקפה והתה. 

17/12/14

יום רביעי.
עבר חודש, ורק עכשיו אני מצליחה להביא את עצמי להשלים את הפוסט הזה, שהתחלתי לכתוב ב-5/11, ולפרסם אותו: 

עורך הדין של הנהג התנגד לפרסום הפרוטוקול של ועדת השחרורים, לא ברור לי למה. בגלל זה אני לא יכולה לצטט אותו כאן, רק אציין ששוב הנהג שיקר, לפחות במה שנוגע למשפחה שלנו (לא ראיתי את הפרוטוקול, בגלל ההתנגדות של העו"ד, רק הקריאו לי בטלפון). 

אם יש גוף שכל התפקיד שלו זה ליידע נפגעי עבירה שמתקיים דיון כזה, למה הם לא הודיעו לנו? 
You had ONE job. 
זה היה נותן לנו עוד זמן להסתגל לרעיון. 

והפרקליטות: אם כבר הגדלתם ראש וחיפשתם אותנו כדי לבדוק מה עמדתנו בנושא כי היה מוזר לכם שעוד לא שמעתם מאיתנו (ובצדק): מה יותר פשוט מלהרים טלפון בתוך הפרקליטות לתובע שהיינו איתו בקשר כל השנים של המשפט, ולקחת ממנו את כל המיילים והטלפונים שלנו? או סתם לחפש אותנו בגוגל, נגיד. אנחנו לא בדיוק משפחה שקשה לאתר או ליצור איתה קשר. 

כששלחתי את המיילים ב-16/12 לעדכן את כולם, כתבתי: 

"מבחינתנו בזאת כל מה שקשור אליו הסתיים. אנחנו לא רודפים אותו, אנחנו לא רודפים אחריו, אנחנו לא מחפשים אותו. מערכת הענישה אמרה את דברה ואנחנו לא ממנים את עצמנו למערכת נוספת או חלופית"

היה לי חשוב להפיץ שזו העמדה שלנו, בתגובה לכמה יוזמות של אופנוענים, שחשבו אולי לחכות לו מחוץ לכלא עם שלטים כשהוא משתחרר, או ללוות אותו מהכלא הביתה בשיירת אופנועים. 

אז כן, זה נגמר, הוא יצא מהכלא וחזר לחייו (חוץ מזה שהוא בשלילת רישיון לעוד כמה שנים. לפחות זה). ואנחנו ממשיכים להתמודד על בסיס יומי עם ההשלכות של המעשים שלו והבחירות שלו, ואמא שלנו ממשיכה ללכת לבית הקברות כל יום שבת. 

אני מאחלת למשפחה שלנו שהפעם האחרונה שראינו אותו, בבית המשפט, היתה באמת הפעם האחרונה שראינו אותו. לא רוצה לחשוב איך נרגיש אם ניכנס לאיזה בית קפה או מסעדה ונראה אותו יושב לו שם ונהנה, חי לו את חייו. 

זו הפעם האחרונה שאני כותבת עליו, או כך לפחות אני מקווה. את מה שאני חושבת עליו אתם יודעים: 

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש
הוא הסתכל לי בעיניים
"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"
כשאיש קטן מטיל צל גדול
אתה יכול לפחות לא לצחוק?
אין לו קרניים. למה, בעצם?

והנה, גם הפרק הזה נגמר, ושוב צריך להמשיך הלאה. ושוב אני בוכה במקום לצרוח. 

יצאתי מסינגפור מבולבלת - פוסט שכתבתי בסוף 2011

זה פוסט שכתבתי בסוף 2011 והיה אמור להתפרסם בבלוג של חברים ובסוף זה לא קרה. הייתי בסינגפור בהאלווין, ונזכרתי בה - ובפוסט הזה - בהאלווין השנה, והרי הוא לפניכם.  

יצאתי מסינגפור מבולבלת

עוד לא נתקלתי בכזה ריכוז של אנשים ידידותיים לזרים שיצאו מגדרם ומדרכם רק כדי לעזור כמו בסינגפור, וכבר טיילתי בעולם ופגשתי אנשים טובים, אז יש לי למה להשוות. ולא, אני לא חושבת שזה קשור אישית אלי, ולא, אני אפילו לא חושבת שזה קשור לעובדה שאני גבוהה, בלונדינית למדי ולא שטוחה. אני חושבת שזה קשור ליחסם הגורף של הסינגפורים לזרים – אבל כנראה שרק לזרים: 

כשהגעתי לאי (אוקטובר 2011), חיכיתי כמה שעות בבית הקפה אותו קבעה המארחת שלי כנקודת האיסוף, עד שהיא (קולגה של אמא שלי) ובעלה יסיימו לעבוד ויבואו לקחת אותי אליהם. 
כיוון שסינגפור הוא אי קטן וצפוף, מקובל שם שאם בית הקפה מלא ואת יושבת לבד בשולחן, יתיישבו לידך אנשים נוספים, גם אם אתם זרים זה לזה. הצטרפו אלי שתי נשים סינגפוריות וקשרו איתי שיחה. הן נחרדו לשמוע שיש לי כמה שעות לבלות בבית הקפה הזה ושכצמחונית ענייה (סינגפור נראתה לי יקרה במיוחד אחרי כמה חודשים בתאילנד) לא כל כך מצאתי מה להזמין שם לאכול. הן התעקשו שאחת מהן תישאר לשמור לי על המזוודה (הגעתי ישר משדה התעופה) והשנייה תיקח אותי אל דוכן מרקים סמוך המגיש מרקים צמחוניים. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בהתנהגות יוצאת הדופן הזו של הסינגפורים, חשדתי כמובן שזו מזימה לגנוב את מזוודתי אבל לא ידעתי איך לצאת מהסיטואציה בכבוד. נלוויתי בחשש אל אחת מהן, שאכן לקחה אותי רק לקנות מרק, וכשחזרנו אל השנייה - ואל המזוודה - שתיהן חייכו בשביעות רצון על כך שהצליחו במזימתן: להאכיל את התיירת הצמחונית. 

חלף זמן ושתי הנשים התחלפו בשני בחורים. אחד מהם הציע שאטעין את הלפ טופ שלי לפניו כי היה רק שקע חשמלי קרוב אחד, ושניהם הסכימו בשמחה לשמור על המזוודה שלי כשאקפוץ לשירותים. הפעם כבר הייתי פחות מופתעת כשחזרתי והמזוודה חיכתה בשלום לצידם. 

בערב הראשון בו חזרתי בכוחות עצמי לבית המארחים, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הלא הנכונה. כשרק התחלתי להסתכל סביבי בחוסר ביטחון ניגשו אלי שתי בחורות צעירות ושאלו: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה?". הודיתי בכך שנראה לי שירדתי בתחנה הלא נכונה והן מיד הציעו את הסלולרי שלהן כדי שאתקשר למארחת ואבקש הוראות חזרה הביתה מעודכנות (מפאת התקציב המצומצם שעמד לרשותי לא קניתי סים מקומי, נקודה שעוד נחזור אליה בהמשך). 

סינגפור חמה ולחה יותר מתל אביב בשיא הקיץ (לא, אני לא מגזימה: כולם מסתובבים שם עם ממחטות בד או נייר כדי לקנח את הזיעה מפניהם). כדי לאזן את זה, האוטובוסים והרכבות ממוזגים להחריד, ולכן הסתובבתי תמיד עם עוד שכבת לבוש או שתיים בתיק. באחד הבקרים כשירדתי מהאוטובוס והורדתי את הצעיף הכחול הגדול בו התעטפתי בנסיעה, ניגש אלי עובר אורח, הודי זקן, והעיר בסקרנות: "חשבתי שאת מנופפת בדגל נורווגיה! אבל לא, זה לא דגל, נכון? חשבתי שאת נורווגית. את נורווגית? טוב, נו, שיהיה לך יום מקסים" – והלך, מותיר אותי מחוייכת. 

בדרכי לשער הכניסה של הגנים הבוטניים חציתי את הכביש בגשר הולכי הרגל שמעליו. בחורה מוסלמית פנתה אלי בהתלהבות ובאנגלית מצוינת: "האין זה הגשר המקורה היפה והנוח ביותר שהלכת בו מעודך?" מופתעת קלות, הסכמתי איתה שכן, זהו אכן גשר מצוין. 

שער באחת מהכניסות לגנים הבוטניים

לראשונה יצא לי לחוות Halloween בחו"ל. כיוון שלא הכרתי אף אחד לחגוג איתו, הלכתי למקום בו אני מרגישה בבית בכל מקום בעולם גם כשאני לא מכירה אף אחד: ערב סלסה. בחורה מיניאטורית, יפנית-ניו זילנדית שגרה ועובדת בסינגפור, קלטה שאני לבד ו"אימצה" אותי: היא הזמינה אותי להצטרף אליה כשעברה משם למסיבה במועדון אחר, וכששאלתי אותה מאוחר יותר איך להגיע לתחנה הקרובה של אוטובוס הלילה, אמרה שנלך יחד כי זו הליכה ארוכה ויהיה לה יותר קל לקחת אותי מאשר להסביר לי איפה התחנה. 

 האלווין בסלסה

אנשים יצעקו עלי – ובצדק – על הפיסקה הבאה, אז הנה ה Disclaimer שלפני: 

לא עשיתי את זה לפני כן וכנראה שגם לא אעשה את זה שוב בעתיד. אני לא יכולה לחשוב על איזשהו מקום אחר בעולם בו הייתי עושה את זה, וגם בסינגפור לא הייתי עושה את זה אם זה היה באחד הערבים הראשונים שלי שם, לפני שהתוודעתי ל"רוח הסינגפורית" החיובית המנשבת באי: 
הזוג שאצלו התארחתי (וולשי וסינגפורית) גרים בשכונה מאד “Posh” שהיא נהדרת כשיש לך רכב (יוקרתי) צמוד, ופחות נהדרת כשאתה תלוי בתחבורה ציבורית: תחנת האוטובוס הקרובה ביותר נמצאת כ-30 דקות הליכה מביתם. 

הגינה הציבורית בשכונה בה גרו המארחים שלי 

בלילה אחר שוב ירדתי בתחנת אוטובוס לא נכונה, אבל אחרת (ככה זה כשלמארחים יש רק אוטו והם נותנים לאורחיהם הנחיות הגעה לא מדויקות דיין לגבי נסיעה בתחבורה ציבורית :\ ). השעה היתה שתיים בלילה בערך. נכנסתי לתחנת דלק וביקשתי הנחיות הגעה לבית המארחים והמשכתי ללכת. מתחנת הדלק הנוספת בהמשך הרחוב בדיוק יצאה מונית, אז ביקשתי מהנהג הנחיות נוספות. הוא הקליד את כתובתם ב-GPS ואמר לי את שמות הרחובות והמסלול שעלי ללכת בו. הודיתי לו והתחלתי ללכת (למה לא לקחתי את המונית? שוב שיקולי תקציב, לא בהכרח נכונים אולי, אבל ספרתי כל דולר סינגפורי, ורק אחרי שהוא נסע הבנתי עד כמה אני רחוקה בעצם). אחרי רגע נעצר לידי טנדר קטן, כמו של גננים, והאיש הסיני שנהג בו שאל באנגלית שבורה: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה? ראיתי שנכנסת לשתי תחנות דלק ושאת שואלת שאלות". הודיתי לו בחיוך ואמרתי ש"כן, כן, הכל בסדר, רק הייתי צריכה הנחיות הגעה הביתה". הוא אמר "בואי, תעלי, אני אקח אותך הביתה, בחורות לא צריכות להסתובב לבד בלילות". התלבטתי: מצד אחד, לא עולים על רכב של גבר זר! בטח לא בלילה, בטח לא לבד, בטח לא בחו"ל, בטח לא בלי סלולרי. מצד שני, אני יותר רחוקה ממה שחשבתי, הליכה ארוכה לפני, שעת לילה מאוחרת, אני עייפה, אכן לא כדאי להסתובב לבד בלילות, ואחרי כל הסינגפורים שהיו כל כך נחמדים אלי, אולי זה גם מה שהוא – עוד סינגפורי נחמד שיוצא מדרכו כדי לעזור למישהי. עליתי על הרכב, תוך כדי שאני תוהה האם אני עושה את הדבר המטומטם ביותר שעשיתי אי פעם. ניווטתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" לפי הנחיות ה-GPS שראיתי אצל נהג המונית, שהסתבר שנגמרו לפני שהבית של המארחים הגיע: הייתי עוד יותר רחוקה ממה שחשבתי. המשכתי לנווט לפי האינטואיציה, עד שהגעתי לרחוב שזיהיתי, ומשם הדרך כבר היתה קלה. והוא הביא אותי הביתה, וזהו. והוא בקושי דיבר אנגלית. סיני בשם אלברט פשוט הביא אותי הביתה באמצע הלילה, תוך שהוא (כנראה) עושה סיבובים שרחוקים ממסלול הנסיעה המקורי שלו.  
- אני יודעת, אני יודעת, אסור, אסור, אסור - אבל תקראו שוב את ה Disclaimer בבקשה. והאינטואיציה שלי צדקה, למזלי. 

אז ממה היה לי להתבלבל, אתם תוהים? 

ב-“Little India” שבה רוב האוכלוסייה הם, כצפוי, הודים, הרגשתי לא בנוח להסתובב. למרות שלא הייתי לבושה בצורה חושפנית, הרגשתי שבוהים בי בצורה שלא נעימה לי, שבוהים בי בצורה מביכה וחסרת בושה. הם לא ניסו להצניע את המבט: הם עמדו ובהו, או הלכו ובהו. אף אחד לא אמר שום דבר בקול רם ולא ביצע כל פעולה מפורשת, ובכל זאת, ביקור אחד הספיק לי. חשבתי שאולי זו רגישות יתר שלי, אבל הבחורה ש"אימצה" אותי בסלסה אמרה שלפני שהיא נכנסת לאיזור הזה היא תמיד מוודאת שיש עליה כמה שיותר בד - ומשתדלת מראש לא להגיע אליו. היא סיפרה שיש קו אוטובוס אחד שבקטע מסויים בו, איכשהו יוצא ששאר הנוסעים הם בעיקר גברים הודים, והם בוהים בה עד כדי כך שיש לה חשק לרדת מהאוטובוס לפני התחנה שלה רק כדי להתחמק מהמבטים שלהם. 

Little India 

בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס, נהג הודי חבוש טורבן בירך אותי ב"בוקר טוב!". חייכתי ועניתי "בוקר טוב" בחזרה, מה שגרם לו לפצוח במונולוג של כעשרים דקות: "בואי תישארי לעמוד לידי ותראי שאני אומר "בוקר טוב" לכולם – אבל היחידים שעונים הם הזרים". הוא צדק: הוא בירך את כולם, אבל כל הסינגפורים: הודים, סינים, מלזיים, אירו-אסיתיים – הסתכלו עליו במבט חשדני ולא ענו לו, או התעלמו ממנו כליל. כמעט כל הזרים ענו. הוא שפך תסכול ומרירות במהלך שאר הנסיעה על כך שמתייחסים אליו כאל מיעוט באי שלו, על כך שאין יחסי שכנות טובים, על כך שהוא אף פעם לא יוכל באמת להצליח בגלל המוצא שלו. אחת מהזרות שעובדת בסינגפור ועמדה לידי בנסיעה אמרה לי לפני שירדה מהאוטובוס שלצערה שהוא צודק. 

ב-Halloween, הלכתי כאמור עם הבחורה מהסלסה לתחנת האוטובוס של קווי הלילה. מה שאני עומדת לתאר קרה כל כך מהר ובצורה כה לא צפויה, שאני לא בטוחה איך זה התחיל: האם הבחורה ההיא הלכה ברחוב והרכב נעצר לידה, או שהרכב עצר והבחורה ברחה ממנו?
הדבר הבא שקלטתי היה בחור שתופס באלימות ובכוח בחורה בשיערה הארוך, מוריד אותה על הברכיים, מפיל אותה על הכביש ומכניס לה אגרופים בפנים ובראש כשהיא צועקת ובוכה. הוא זרק את התיק הקטן ואת הסלולרי שהיא החזיקה על הכביש, שבר את הטלפון ופיזר את תכולת התיק על האספלט. הוא הקים את הבחורה על הרגליים והכניס אותה בכוח, במכות ובבירור בניגוד לרצונה לרכב (בחזרה לרכב?). היא היתה הבחורה היחידה ברכב, שהיה מלא גברים שקטים וזועפים. הם כולם נראו לי הודים. הם כולם נראו לי בני משפחה אחת. 
אף פעם לא ראיתי אלימות מקרוב. אף פעם לא ראיתי מחוץ למסך טלוויזיה / מחשב / קולנוע מישהו מכניס למישהו סטירה, לא כל שכן אגרופים, לא כל שכן מישהו למישהי. הייתי מזועזעת. ולא פחות הייתי מזועזעת מכך שאף אחד לא עשה שום דבר: אולי אני טועה, אבל אני מאמינה שבארץ מישהו היה עושה משהו: צועק, ניגש, מתקשר למשטרה, מנסה להתערב. ושם – כלום. כמה אנשים נעצרו להסתכל – וזה כל מה שהם עשו. והרכב נסע. לא היה לי סלולרי כאמור אז לא יכולתי להתקשר למשטרה בעצמי (טעות שלא אחזור עליה: הבטחתי לעצמי שתמיד אקנה סים מקומי מעכשיו, ולא משנה עלותו). שיננתי את מספר הרכב ורועדת הוצאתי נייר ועט מהתיק שלי, ורשמתי אותו ואת השעה. אמרתי לבחורה שהיתה איתי שתתקשר למשטרה והיא הוציאה את הסלולרי מהתיק, אבל היססה ולא חייגה (ולמחרת התחרטה על כך). הלכתי למקום בו התיק של הבחורה ההיא נזרק על הכביש, לראות אולי נשאר שם איזה פריט מזהה. לא היה כלום, הגבר שהיכה אותה אסף את הכל. הרגשתי חסרת אונים ומפוחדת. המשכנו ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות לקווי הלילה. אחרי שהבחורה שהיתה איתי נסעה לביתה, ניידת משטרה עברה. ניגשתי וסיפרתי לשוטרים מה קרה. נתתי להם את מספר הרכב, את המיילים שלי ושל הבחורה מהסלסה ואת מספר הטלפון של המארחת שלי. אחרי שעליתי על האוטובוס השוטר התקשר למארחת שלי. השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר. רק בבוקר, כשהיא ראתה את הפתק שהשארתי לה, היא הבינה שזו לא היתה טעות במספר כשקיבלה שיחה בשעה כזו של הלילה, והתקשרה לשוטר בחזרה. השוטר ביקש שאצור איתו קשר. הם בדקו את מספר הלוחית והוא Invalid: לא יודעים מי היתה הבחורה ומי היו הבחורים. אף אחד חוץ ממני לא יצר קשר עם המשטרה בעקבות המקרה. אני כל כך מצטערת שלא צילמתי את הרכב ואת הבחורה – היתה לי מצלמה בתיק, רק שלא חשבתי על זה. 
לבקשת השוטר, התקשרתי למחרת לתת עדות "רשמית" ממכשיר טלפון נייח במקום שבו הייתי במקרה, מחוץ לבית המארחים. העוֹבדוֹת במקום ממנו התקשרתי שמעו את השיחה ושאלו מה קרה. סיפרתי להן כמה הייתי מופתעת מחוסר התגובה של המקומיים וכולן הנידו בראשן ואמרו שהן דווקא לא מופתעות, שכאלו הם הסינגפוריים: הם לא יתערבו ולא יעזרו. 

הסתובבתי בתחושה קשה בימים שאחרי, ומבולבלת – איך אפשר להיות כל כך אכפתיים כלפי זרים, וכל כך מנוכרים כלפי תושבי האי? 
הגעתי לסינגפור רק כדי להוציא ויזה ולחזור לתאילנד אהובתי, ושמחתי שהייתי בה רק עשרה ימים. הספיק לי. 

בשדה התעופה של סינגפור

מדי פעם אני נזכרת בבחורה ההיא ותוהה מה קרה לה והאם היא עדיין חיה, ואם כן, אז באיזה תנאים.