יום שבת, 31 בדצמבר 2011

סיכום שנה - 2011

דצמבר
כשהאוטובוס מגיע לתחנה יופנט כבר מחכה על הרציף. אנחנו מנופפות אחת לשנייה לשלום דרך החלון ורגע אחרי אני כבר נופלת מהאוטובוס לזרועותיה. 
לפני כחמישים שנה, כשהיתה בת 16 או 17, אמא שלה (שאהבה את ישראל) חשבה שזה רעיון טוב ושלחה אותה לשנתיים לקיבוץ להתנדב. כצעירה בת למשפחה תאילנדית-סינית מהמעמד הגבוה שמצאה את עצמה בקיבוץ בשנות השישים, אפשר להבין למה בהתחלה היא הלכה לישון בוכה כל לילה. אבל הקונסול התאילנדי שיבץ אותה בקיבוץ מעברות, וכך יכלו סבא וסבתא שלי לפרוש עליה את חסותם. היא זוכרת את אמא שלי והדודות שלי כנשים צעירות ואת אחי ואחותי כילדים, אבל היא בעיקר זוכרת את הרושם העז שהשאיר עליה סבא שלי. 
היא מנפנפת הצידה את התודות שלי על האירוח המלכותי והחם לו אני זוכה ב: "כל כך אהבתי את בומי, זה הופך אותך למשפחה". לשמוע פתאום שוב את השם של סבא שלי, שנפטר ב - 1989, ועוד כאן, בצפון תאילנד, מרגש אותי עד דמעות.
ויש מי שדואגת לי, ומסיעה אותי, ומראה לי מקומות, ומזמינה עבורי אוכל צמחוני במסעדות התאילנדיות בהן הצוות לא דובר אנגלית, ויש לי על מי להניח את הראש בנסיעה הארוכה בטיול ביום שאחרי.  
כמה פריצות דרך בימים איתה, ובעיקר ההרגשה המדהימה של להיות בקרב משפחה שוב, שיש לי משפחה תאילנדית, ועוד כתוצאה ממשהו שקרה לפני שנולדתי.  
בבנגקוק בינואר היא תדאג לי למגורים בדירה ששייכת למשפחה שלה, אז לא אצטרך לשלם על מלון. 
נובמבר
נוי קופצת מהאוטו ואנחנו רצות אחת לקראת השנייה לחיבוק. חזרתי אליה לעוד שבועיים. 
באוקטובר נגמרה לי הויזה והייתי צריכה לצאת מתאילנד כדי להאריך אותה. החלטתי לצאת למיאנמר (בורמה), דרך העיירה התאילנדית Ranong. אני מחפשת המלצות על מלונות בבלוגים, במספר השני אליו אני מחייגת עונה מישהי באנגלית מצוינת ואני מזמינה חדר ללילה, אולי שניים, רק כדי לטפל בויזה ולחזור ל(קו)סמוי. אבל אני נשארת לשישה לילות, כי כשאני מגיעה אני פוגשת את נוי, בעלת המלון, והיא מתלווה אלי למיאנמר וחזרה, ואנחנו מדברות, ומדברות, ומדברות, ומתחברות, ומוצאות המון קווי דמיון בינינו. 
ויש מי שדואגת לי, ומסיעה אותי, ומראה לי מקומות, ומזמינה עבורי אוכל צמחוני במסעדות התאילנדיות בהן הצוות לא דובר אנגלית, ושמה לי יד על הכתף כשאני בוכה. 
כמה פריצות דרך בימים איתה, ושיחות כנות ולא תמיד קלות, והשראה, ועזרה, ובעיקר ההרגשה המדהימה שיש לי חברת נפש חדשה, אחות חדשה, רק כתוצאה מזה שחיפשתי חדר במלון. 
היא לוקחת ממני תעריף של פחות מ % 50 על הלילות שאני לנה במלון שלה, נותנת לי לילה אחד בחינם ומתעקשת לשלם עלי כשאנחנו אוכלות יחד, מה שקורה כמעט כל צהריים וערב. 
אוקטובר 
נ' מצליחה למרות המרחק הגיאוגרפי לגרום לי להרגיש דרך הסקייפ כאילו שהיא יושבת איתי באותו החדר, מחזיקה לי את היד ומנגבת לי את הדמעות. היא מוצאת זמן בשבילי למרות התיזה והתינוקת, שוב ושוב ושוב. 
ר' איכשהו יודע להתקשר לסלולרי בדיוק כשאני הכי צריכה לשמוע קול ידידותי. 
החברות עם ע' שהתחילה כשטל נהרג הולכת ומתהדקת, דווקא על רקע האובדן העז שהוא חווה. 
עוצמת האכפתיות של ס', שגם היא הפכה לחברה מאז שטל נהרג, מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. 
הדיירת שגרה בדירה שלי ומטפלת בחתולים, מודאגת: מה יהיה כשתיסע מחוץ לעיר מדי פעם? אני אומרת לה שאין לה מה לדאוג, ואכן: נ', ע', ש', ג', ול' מגיעים לסירוגין במשך חצי השנה שאני בחו"ל ומטפלים בהם מתי שרק צריך. 
אקווילה פירון מדהימה אותי כשהיא כוללת את קליפ הפיטורין שלי בקליפ הרשמי שלה. 
כ' נתנה לי במתנה את הלפ טופ הישן שלה כשקנתה לעצמה חדש, ואני לא רוצה לדמיין אפילו איך היתה נראית הנסיעה הזו אלמלא הייתי עם לפ טופ צמוד. 
אני נוסעת לסינגפור לעשרה ימים כדי להוציא ויזה נוספת לתאילנד. כ' מכירה לי את קרול, חברה סינגפורית שלה, ופתאום יש לי עם מי להיפגש, ולדבר, ולטייל. וגם לי כבר יש חברה סינגפורית מעכשיו.  
ספטמבר 
במשפחה מחליטים שאחת הדרכים להנציח את טל תהיה תחרות סיפורי מסע לזכרו: "רוחות מסע". חגי גינזבורג מ WHg מתנדב לקחת על עצמו את בניית האתר ומשקיע שעות רבות של עבודה בהקמתו, בהמון סבלנות ואהבה. 
אני מפחדת מיום הולדתי שמתקרב - לא בגלל הגיל שלי אלא בגלל שטל יהיה גדול ממני ב 17 שנים במקום ב 18 אחריו. 
באחת מההתמוטטויות שלי ע' קולט שקשה לי להיות לבד ומתקשר לסלולרי התאילנדי שלי, למרות שהוא חולה וכואב לו הגרון כשהוא מדבר ולמרות שבכלל לא הכרנו עד שטל נהרג. 
ח' שגרה בסמוי והפכה לחברה נותנת לי במתנה ליום ההולדת את טיפול המים "וואטסו" הראשון שלי ואני מוקסמת. 
יום ההולדת עצמו עובר טוב משחששתי, כי אני לא לבד: החברים המקומיים בסמוי דואגים לשפע של שוקולד וההורים שולחים לי ורדים וברכה דרך ד'. 
אוגוסט 
17 לאוגוסט. יום ההולדת של טל עבר אפילו יותר זוועה ממה שחששתי שיעבור. אני עוברת על הפרופיל שלו בפייסבוק ואיכשהו מגיעה (באופן שלא הצלחתי לשחזר אחר כך) למה שערן אביבי כתב אחרי שטל נהרג. אני כותבת לו. הוא עונה לי: יום קודם היה תאריך האזכרה של עידו, אחד משני אחיו שנהרגו. אנחנו מתחבקים דרך הפייסבוק, וכותבים, וכותבים וכותבים, ומשתפים, ומתקרבים, ובחודשים מאז אני מוצאת את עצמי שפויה יותר דרך זה שאני יכולה לגעת במחיצתו בנקודות של הטירוף.  
יולי 
ט' ואני רצות אחת לקראת השנייה ברחבה מחוץ לקניון בבנגקוק ומתחבקות. היא מטיילת במזרח כבר כמה חודשים וכשאמרתי לה שאני באה לתאילנד היא אמרה שתבוא לבקר - והיא באמת באה.
נפגשנו בבנגקוק, ואחר כך היא הצטרפה אלי ב(קו)סמוי. אלו הימים הראשונים שלי שם ואני רחוקה מלהיות בפוקוס. רק כשאנשים שואלים מאיפה אנחנו מכירות אני תופסת שיש כאן משהו פלאי: הייתי לקוחה בחנות שלה, נהיינו חברות, והנה אנחנו נפגשות בתאילנד (ואז אני שמה לב שיש עוד אנשים שמלקוחה הפכתי לחברה איתם: ל', ע', ס', ד'. או מ' -משוכרת הפכתי לחברה). 
בעדכונים בפייסבוק מופיע אחד מהאופנוענים כאילו שהוא בסמוי. אני כותבת לו, ואכן, י' באי! אנחנו נפגשים לקפה, והנה שם, בדרום תאילנד, יש לי דרך טל חיבור למישהו שהיה אדם זר עד אותו הרגע. 
יוני 
הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. זה פשוט הרעיון היחידי שהיה לי. 
ר' ומ', חברים של המשפחה, נזכרים כמה ימים אחרי שיש להם חברה ב(קו)סמוי. היא בדיוק מגיעה לארץ לשבוע ואני נפגשת איתה ועם הבת שלה. הן אומרות "כן, למה לא, תבואי לסמוי". אז אני נוסעת לשם. 
עבדתי קצת בשביל ד' בכמה דברים שקשורים לעסקים שלה ובתמורה אכלתי בבית הקפה שבבעלותה. בשלושת החודשים הראשונים גרתי בדירה שכורה, אבל בזמן הזה נקשרה נפשי בנפשן של ד' וד', אז בשבועיים האחרונים לשהותי באי אני כבר מתארחת בביתה של ד' ולא צריכה לשכור דירה. הן אומרות שזה ממש כאילו שאני חלק מהמשפחה מזה שנים - והן אומרות את זה מהרגע הראשון.
חשבתי שאהיה בסמוי את כל תקופת השהות שלי בתאילנד, אבל אחרי כמה חודשים של "השתבללות" ושל "התחבאות במאורה וליקוק הפצעים", אני מרגישה חזקה מספיק כדי "להוציא את האף החוצה", ועוזבת את סמוי.  
מאי 
מ' יודעת שאני צריכה תעסוקה וכסף ודואגת לי לעבודת הפקה נקודתית, שאכן עוזרת לי להחזיק את הראש מעל המים עד הנסיעה. 
אפריל 
ר', אחת מאחיותי העפרוניות, גרה בתאילנד והגיעה לארץ לביקור, אז כמובן שהלכה לבקר את אמא שלי - שלנו. כך גיליתי שיש עפרונית כאן, וכשאגיע לעיר בה היא גרה כבר תהיה לי שם אחות מקומית. 
"תעשי טובה, תבואי למדוד בגדים ולקחת מה שאת רוצה וכמה שיותר, הארון שלי מתפוצץ" היא אומרת. רק אילה מסוגלת לתת לי במתנה בגדים שהיא מעצבת ומכינה במו ידיה - ועוד להציג את זה כאילו שאני עושה לה טובה. 
ג' מוצא זמן בשבילי למרות התפקיד הבכיר בעבודה התובענית, אשתו ושני ילדיו והבית החדש שהם בונים - שוב ושוב ושוב. 
מרץ 
4 למרץ.
היא שואלת בקול רועד "את ורד?" וכשאני עונה שכן, היא אומרת "אני נ'". אנחנו נופלות אחת על צוואר השנייה ומרטיבות את החולצות של שתינו במשך דקות ארוכות. בתוך כל הזוועה של היום הזה, עדיין רגע המפגש הראשוני איתה חרוט בי כמשהו יוצא דופן. כי הלוואי הלוואי וזה היה יכול לקרות אחרת, אבל באמת כשאיבדתי אח קיבלתי אחות. וזה כל כך לא טריוויאלי ולא מובן מאליו, החיבור הזה. 
וכיוון שהתכוונתי למה שאמרתי בלוויה, אכן כשאיבדתי אח, גם קיבלתי משפחה. 
2 למרץ.
"התבטלה לי פגישה, את באה לשתות קפה?" ג' שואל, ואני כמובן נענית בשמחה. אני לא יודעת שכמו רוב המדינה גם הוא יודע לפני, והוא בא להיות איתי כדי שלא אהיה לבד כשיתקשרו לספר לי שטל נהרג.
זה אחרת כשמישהו במקרה נמצא איתך כשמתקשרים להודיע לך כשקרה אסון, וכשמישהו בוחר להיות איתך ברגע בו החיים שלך מתנפצים לרסיסים. 
ינואר 
קליפ הגירושין עלה לרשת. רדיוטלוויזיהטלוויזיה, עיתונות מקוונת, ומקוונת, עיתונות מודפסת, יותר מ 39,000 צפיות. כי 35 אנשים כתבו, שרו, ניגנו, הקליטו, הגיעו לאולפן, ערכו סאונד, עיבדו מוסיקלית, הפיקו מוסיקלית, ביימו, צילמו, עזרו לביים, עזרו לצלם, עזרו להפיק, רקדו, ג'ינגלו, למדו מראש את התפקיד שלהם, עשו חזרות, בנו כוריאוגרפיה, באו לכמה שעות בשבת בבוקר והצטלמו, כדי שהקליפ הזה יהיה. כולל מישהו שלא ראיתי שנים, וחברים של חברים, ומישהו שהכרתי לראשונה באותו שבוע ואמר שהוא ישמח לבוא לעזור - והוא באמת בא. 
פחדתי לסכם את 2011, כי - איך את מסכמת את השנה שבה אח שלך נהרג?. 

אבל כשהשנה נפרשה כולה לנגד עיני מבעד לחלון האוטובוס באמצע דצמבר בצפון תאילנד, זה מה שראיתי: שלמרות כל האופל, השחור, התהומות והחושך, כל הזמן היה גם אור. לפעמים בתוך, לפעמים על יד, לפעמים נצנוץ, או להבה, או קרן. אבל כל הזמן אור. ואני, שהרגשתי כל כך הרבה פעמים חסרת מזל, הבנתי דווקא מהשנה הזו, עם כל הכאב, הצער, הבכי, השכול והנגיעות בטירוף שהיו בה, שבעצם כן יש לי מזל, ולא רק מזל: I am blessed. 
לאור שזורח בחיי יש איפיון מובהק, ולמזל שלי יש שם ספציפי, והאופן שבו אני Blessed הוא מסוים: קוראים לזה "אנשים".

אני רואה שעם הזמן יש לי רק יותר ויותר משפחה: המשפחה הביולוגית, והמשפחה של החברים, והמשפחה של בוגרות (וכמה בוגרי) מקהלת "העפרוני" - מפעל החיים של אמא שלי, והמשפחה של הרוכבים והנהגים - מפעל החיים של אח שלי, ומשפחה ישראלית בתאילנד, ומשפחה תאילנדית בתאילנד. 

כנראה שאנשים זו מתנה משפחתית אצלנו, כי זכותו של סבא שלי עומדת לי גם כיום. 


א' אמרה לי משהו דומה כשנפגשנו לקפה לפני שנסעתי, ולא הבנתי אז על מה היא מדברת: כששיתפתי אותה שאני חרדה ומרגישה שדברים לא יציבים, שאנשים נוטשים או נלקחים, היא אמרה שאנשים תמיד יהיו לידי ואיתי, שזה חלק מהמבנה שלי.
ג' אמר לי שיש בי משהו שגורם לאנשים לרצות לעזור לי 10 דקות אחרי שהם פוגשים אותי, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. 
נ' כתבה לי באוקטובר כשהייתי מודאגת בנוגע לחברות שלי עם מישהו: "את רואה באינטימיות ובו דבר נדיר, וזה אכן נדיר, אבל אני רוצה להזכיר לך את יכולתך הנדירה למצוא אנשים ולהתקרב אליהם וליצור איתם חברויות באמת בקלות. את לא יכולה להעריך את זה מבחוץ, אבל אני יודעת ואומרת לך שתמיד תהיי מוקפת, כשרק תרצי, בדורשי טובתך ושלומך שיאהבו אותך. וזה לא אומר לותר עליו או משהו. זה רק אומר שאת החלל שהוא ישאיר ימלא מישהו אחר שלא יהיה הוא, אבל יהיה מישהו אחר. ותאמיני לי בבקשה בעיני רוחך". ולא ראיתי את זה אז, ולא הבנתי על מה היא מדברת. 
אבל עכשיו כשאני מסתכלת על כל השנה הזו ברצף, אני רואה שגם כשהרגשתי בודדה לא הייתי לבד, כי תמיד היה מישהו שיכולתי להתקשר אליו או לסמס לו או לכתוב לו, ואם לא הייתי מסוגלת - היה מי שיתקשר אלי, או יסמס לי, או יכתוב לי.

ואני רואה עכשיו שהחברים שלי הם כמו משק אוטרקי, ואני יכולה למצוא ביניהם את כל מבוקשי וצרכי: מבגדים ואתרים דרך אירוח וקשרים ועד לעבודה וחברים נוספים - ואני רואה איך אם אני צריכה משהו ואין ביניהם מישהו שיכול לספק זאת, נכנסים לחיים שלי אנשים חדשים, והם מספקים את זה. 

הרשימה הארוכה הזו רחוקה מלמנות את כולם. יש עוד הרבה אנשים שאני מודה להם על חלקם בחיי בכלל, אבל במיוחד בשנה הזו. יש פשוט יותר אנשים מכפי שאני יכולה לאזכר שהפגינו כלפי נדיבות, אהבה ונדיבות לב, בכל כך הרבה צורות שונות. 
אני על הרצפה שוב, אבל הפעם כיוון שאני מוצפת בהכרת תודה על האנשים שבחיי. 
ואני מודה גם לכל מי ששומר עלי ושולח לי את כל האנשים האלו בדרך, שאלו לפחות סבא וטל מסתבר, ויכול להיות שיש עוד. 
וחזרתי להאמין בקסם, אבל הפעם אני מאמינה בקסם שמבוצע דרך, באמצעות ועל ידי אנשים. 

7 תגובות:

  1. 2 דברים קצרים.

    1. זה שכולם רוצים להיות לידך, ולעזור לך - זה לא מחסד. זה מזכות. זכות להיות חבר שלך, להיות לידך, ולהנות מהאיכויות, והעוצמות, והאומץ שלך (ועוד). זו זכות.

    2. מי ייתן שתסכמי את 2012 עם לא פחות כברת דרך (וואו!), אבל פחות טרגדיות (אם כי - זה חלק מהחיים).

    אוהב

    השבמחק
  2. אני מאד שמחה שאת שוב רואה את הניסים ואת היופי גם בשנה שבה היו שברים גדולים כל כך. אני מאחלת לך 2012 נפלאה מצמיחה ומרפאת!

    השבמחק
  3. לו יכולתי - הייתי קוסם
    מטייל בסיפרי אגדות
    הייתי את כל העולם מבשם
    ביפים של רזים וסודות...

    את קוסמת אמיתית,
    מטיילת בספרי מציאות,
    מבשמת את העולם ביופיך, ברזייך ובסודותייך.

    מקוסם לקוסמת...

    השבמחק
  4. כרמל, מתן, ערן - תודה רבה.
    מתגעגעת מאד.
    3>

    השבמחק
  5. ורד יקרה,
    אני יודעת שסיימת את השנה הקשה של חייך....
    זהו היא הסתיימה ויצאת ברווח של
    אנשים וצמיחה.

    אני בטוחה שמה שקיבלת השנה הזו
    יצייד אותך להרבה שנים טובות יותר...

    עם הרבה אהבה
    אורנה

    השבמחק
  6. אורנה יקרה,
    חשבתי ש 2010 היתה השנה הקשה של חיי וכולנו יודעים מה קרה ב 2011, אז ברשותך, לא אתייחס ל 2011 כאל השנה הקשה של חיי, כדי לא לתת ל 2012 רעיונות.
    אוהבת אותך גם,
    ורד

    השבמחק
  7. קוראת, בוכה, מחייכת ומתגעגעת

    השבמחק

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)