מתגעגעת לשבעה ומחכה ליום השנה. פסיכית?

תהיתי האם אני פסיכית, כי מצאתי את עצמי מתגעגעת לשבעה. 


שאלתי את "קבוצת התמיכה" הפרטית שלי (לא יאומן כמה אנשים אני מכירה שאיבדו אח...) וערן אביבי (איש מדהים, רגיש ומרגש) אמר שגם לו זה קורה, ואצלו עברו 15 ו 20 שנה מאז. אצלי עברה חצי שנה. אז אני מרגישה יותר שפויה לגבי זה. 


יש משהו כל כך עוצמתי בשבעה. בהרגשה שאני עטופה באנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. באנשים שיודעים מה קרה. שיודעים מה אני עוברת. לא יודעת למה, אבל זה מקל, להיות מוקפת באנשים שגם להם כואב, ומאותה הסיבה. 


אני עדיין תוהה אם אני פסיכית כשאני מוצאת את עצמי באיזשהו מקום מחכה ליום השנה. אני גם מפחדת ממנו, כמובן. מאד. אבל אני מוצאת את עצמי רוצה להיות מוקפת שוב בכל כך הרבה אנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. לחבק כל כך הרבה אנשים, להיות מחובקת על ידי כל כך הרבה אנשים, לתת יד לכל כך הרבה אנשים, לתת לכל כך הרבה אנשים להחזיק לי את היד. להיות מוקפת שוב באנשים שגם כואבים את אובדנו. 


אמרתי למיכל שריג אמסלם שבגלל הנסיבות שבהן התראינו אני מרגישה לא בנח להגיד לה ששמחתי לראות אותה - אבל שמחתי לראות אותה, והיא אמרה שהיא כל שנה שמחה לראות אנשים באזכרה של אחיה, ושבהתחלה גם היא הרגישה לא בנוח לגבי זה, אבל מה לעשות, זאת האמת - אתה באמת שמח לראות את האנשים האלו שוב. 

אז אולי אני פסיכית, אבל אשמח להיות עטופה ומוקפת שוב בכל החום האנושי הזה ואשמח לראות שוב כל כך הרבה מהאנשים שיבואו ליום השנה. אנשים ששמחתי להכיר, רק הלוואי והיינו מכירים בנסיבות אחרות.  

אי אפשר לברוח

איך, איך, איך איך, איך? ולמה? 


איך אני, שנסעתי לתאילנד כדי לברוח מכל זה, מוצאת את עצמי רק שבוע אחרי שיצאתי מהארץ וארבעה ימים אחרי שהגעתי לכאן כבר בדרך למישהי שנפצעה בתאונת אופנוע? 


איך אני, שלא מרגישה טוב על מים ומפחדת לשוט ולא הסכמתי לעלות על יאכטה בים שקט בשבת בצהריים עם אנשים מוכרים, מוצאת את עצמי על ספיד בואט בחושך בים סוער בשבת בלילה עם אנשים זרים, בדרך מהאי (קו) סמוי לאי (קו) פנגן? 


ד' רכבה על אופנוע שכור בפנגן. הצמיג איבד אחיזה בגלל חול על הכביש, והיא עפה על הבטן ועל הפנים. היא פונתה לבית החולים באי ובמקביל אמא שלה ואני יצאנו בספיד בואט מסמוי אליה.



הבעלים של הספיד בואט הקפיץ צוות תאילנדי וצירף את הבן שלו י' (בן 17) אלינו. 
היתה סערה היום אז כל הסירות הועברו למקום עגינה אחר. אנחנו מחכות במזח שהצוות שהוקפץ מביתו יגיע לסירה, ושהסירה תגיע למזח. בינתיים רצים טלפונים לנסות להבין איפה בדיוק ד' נמצאת, כדי לדעת לאיזה מהחופים בפנגן הכי כדאי להגיע עם הסירה. מנסים ליצור קשר עם בית החולים שם כדי שיוציאו אליה אמבולנס (אם יש שם משהו כזה). מסתבר ששלושה אנשים מתקשרים לבית החולים בו זמנית בנושא, אז האמא סוגרת, לא אחרי תסכול רב מכך שמי שענה לה לטלפון לא דובר אנגלית. היא צועקת לתוך השפופרת "הלו, הלו, הלו, הלו, הלו!!!" ואני נותנת לה לצעוק, כי אני יודעת שהיא בעצם צועקת את התסכול שלה על כך שאנחנו עדיין במזח ועוד לא בדרך לבת שלה. מגיע עדכון: רכב מקומי אסף את ד' ממקום התאונה לבית החולים, אז צריך להגיע לחוף שהכי קרוב אליו. 
שאלתי את י' האם עלול להיות קר בדרך והוא אמר שלא, אבל שעלול להיות רטוב, והלך לקנות לנו מעין פונצ'ואים מחומר עמיד למים.

אנחנו בספיד בואט קטנה (לטובת השייטים מביניכם: מנוע אחד, דגם
Sea Ray 240),
בלי אורות פנימיים או חיצוניים, בלי חגורות הצלה, בים סוער. אני לובשת את הפונצ'ו ששומר על פלג הגוף העליון שלי יבש, אבל הגלים והרסס שלהם כבר הרטיבו אותי לגמרי מהברכיים ומטה, וגם את הפנים והשיער.
אני אומרת לעצמי שלפחות בחושך אף אחד לא רואה שאני בוכה. אני חושבת על טל כל הדרך, על זה שאני עכשיו בטריטוריה שלו, ליתר דיוק באחת מהן - אני על מים. ואני מרגישה את הרוח והמים על הפנים ושואלת אותו - "זה מה שאהבת?".

ואני חושבת שבחושך הזה אם גל גדול במיוחד יסחוף אותי למים, לא ימצאו אותי: אין עלי כלום, אין על הספינה כלום. ושאני לא חושבת שההורים שלי יעמדו בזה אם אטבע הלילה, אז כדאי שנגיע. ואני חושבת שלפחות אין חשש שנתנגש בכלי שיט ימיים אחרים, כי אנחנו היחידים ששטים בשעה הזו ובחושך הזה ובים הזה. ואני תוהה איך הקפטן מנווט בלילה כל כך בבטחה, ומנסה לשאוב ביטחון מהידיעה שהוא מכיר את הדרך כל כך טוב שהוא יכול לנווט בה ככה בחושך. 

ואני חושבת על כל הימאים שאני מכירה מאז שטל נהרג, ומדמיינת שהם כולם שם איתי על הספינה, מעודדים אותי, ואומרים לי שהם עברו בשלום הפלגות יותר גרועות, ושטל אהב את זה. ואני כל כך בוכה שיש לי בחילה מרוב בכי, אבל לפחות לא מהטלטלות של הספינה. אני מתחילה להבין איך זה עובד: יש גל גדול ומכה גדולה, ואז גל יותר קטן ומכה יותר קטנה. אני רוצה לצעוק את הכאב שלי לתוך הלילה, אבל מבינה שלעולם אין מה לעשות עם הכאב שלי - יש לו מספיק כאב משל עצמו, ושותקת. 

אני מקנאה בד', שאחרי התאונה היתה במצב להתקשר, ומקנאה בה שאנחנו עכשיו בדרך אליה, ומקנאה בה שהיא תהיה בסדר.
אני כמובן מוצאת נחמה בידיעה שטל נהרג במקום וסבל רק זמן קצר, אבל עדיין כל כך קשה לי עם זה שהוא מת על הכביש, לבד, ושלא היה איתו אף אחד, ושהוא לא הספיק להתקשר לאף אחד. ואני תוהה למי הוא היה מתקשר אם הוא היה מתקשר.
ד' התקשרה קודם כל לחבר טוב שגר קרוב והגיע מיד, ואח"כ לאמא שלה. 


ההפלגה נמשכה כמעט שעה, וכשכבר ראינו את האורות של האי קרובים, הקפטן כיבה בפתאומיות את המנוע. נתקענו בחול. אני תוהה האם הזוועה הזו לא תסתיים לעולם והקפטן ואיש הצוות השני קופצים למים, וזה באמת כל כך רדוד שהם עומדים, והם דוחפים את הסירה ומסובבים אותה, ואחרי כמה דקות מורטות עצבים אנחנו מצליחים להשתחרר וממשיכים הלאה, והנה הגענו. 


אני כל כך רטובה מהגלים שאף אחד לא רואה את הדמעות. בכיתי בדרך בשקט, כדי לא להכביד על ד'. היא רק רצתה להגיע כבר ולראות את הבת שלה ולגעת בה - היא לא צריכה להתמודד גם איתי ועם המשא שלי.  


ואני אומרת לעצמי - איך, איך, איך זה קורה לי? התרחקתי כדי שאוכל להתפרק בלי להיות עצורה או מאופקת, והנה שוב אני משתדלת להתפרק באופן שהוא ידידותי ומתחשב כלפי הסביבה. 


ד' האמא הלכה להוציא כסף מהכספומט כי לא ידענו אילו הפתעות הלילה הזה עוד עלול לטמון בחובו עבורנו, ואני הלכתי למצוא מונית לבית החולים. אין שם מוניות, אז שכרתי טנדר מהסוג שמסיע כמה אנשים מאחור, ישובים בשני ספסלים. 


הגענו והסתבר שד' הבת בסדר - רק חבלות ופציעות קלות. אחרי כמה דקות של לבטים הוחלט לחזור איתה מיד לסמוי, כי בית החולים שם מקצועי יותר (ד' האם ניסתה להתקשר למכר רופא ישראלי שחי כאן כדי להתייעץ איתו האם להעביר אותה או לא ואם כן מתי. הוא לא ענה, בטח הלך לישון, כבר מאוחר פה. אני מזכירה שבארץ ארבע שעות מוקדם יותר וכולם עדיין ערים ושואלת האם יש להן מכר רופא ישראלי. התשובה היא שכן והן מתקשרות.
רואים שאין להן ניסיון באסונות: הן עוד לא יודעות שצריך קודם כל להגיד "היא בסדר" ורק אח"כ להגיד "היתה לה תאונה" / "היא בבית חולים" ואני מתקנת אותן).  
י' עדכן שהים ירד בינתיים ואמור להיות שקט יותר עכשיו. 
לקחנו אותה עם כסא גלגלים מחדר המיון אל הטנדר, השכבנו אותה בעדינות על הרצפה ונסענו לאט חזרה.


ואז היא מספרת שבעקבות השיחה הנוקבת שניהלתי איתה שלשום על קסדות (רוב המקומיים והתיירים רוכבים באיים על כלי רכב דו גלגליים בלי קסדות, או עם קסדות חצי. הסברתי לה שלרכב עם הקסדה המגוחכת הזו זה ממש כמו לרכב בלי) היא שכרה באותו יום, לראשונה בחייה, קסדה מלאה. ובתאונה היא נפלה על הפנים, והקסדה שמרה עליה.
וכך יצא שבחורה בת 35, בתאילנד, פצועה, ששוכבת על הגב על רצפת טנדר נוסע, ולא פגשה את טל מימיה, אומרת שוב ושוב "זה טל. זה טל. זה הכל בזכות טל". ולי לא נותר אלא להסכים איתה - היתה לו יכולת מופלאה להשפיע על אנשים בחייו, והיא נשארה גם במותו. 

הגענו עם הטנדר הכי קרוב שאפשר היה לסירה. שלחתי מישהו לקנות מים מינרליים שיהיה לה לשתות, והלכתי לסירה להביא את אנשי הצוות, שיסייעו לשאת את ד' הפצועה אל הסירה. אמרתי לעצמי תוך כדי הליכה, חצי צוחקת וחצי בוכה, שאחרי כל השידורים החיים שכבר עשיתי, מה זה כבר בשבילי להפיק חילוץ של פצועה מאי. 


לקחתי כסא פלסטיק מאיזו מסעדה, הורדנו אותה בזהירות מהטנדר לכיסא, ונהג הטנדר והצוות של הספינה הרימו אותה ויצאו למסע רגלי קצר ואיטי בחול (הרגל הפצועה צריכה להיות באוויר, צריך להיזהר לא למתוח את הבטן במקום שנפגעה וכו'). 


הוצאתי מצלמה וצילמתי, כי ידעתי שזה רגע שחייבים להנציח. 

העלינו אותה לסירה, השכבנו אותה, עטפנו אותה בחגורות הצלה (מסתבר שיש ושזה השימוש שלהן) ועטפנו אותה בפונצ'ו אחד כדי שהפציעות יישארו יבשות. אמא שלה תמכה לה ברגליים מצד אחד, כדי שיישארו בזווית שלא תכאיב לה, ואני החזקתי לה את היד מהצד השני והיא נשענה עלי. 


הים אכן ירד והפעם גם היינו עם כיוון הגלים (כך הסבירו לי אחרי) אז הנסיעה חזרה היתה חלקה בהרבה. למדתי שאם הקפטן מתכופף, כדאי להתכופף גם, כי זה אומר שמגיע גל גדול במיוחד. אני שוב רטובה לחלוטין חוץ מהחלק שמכוסה בפונצו', ד' התכנסה לתוך עצמה ואני משתדלת שהבכי שלי לא יפריע לה, כי אנחנו מחזיקות ידיים.
דיברתי עם טל שהיה על הספסל לידי ושאלתי אותו: "זה מה שאתה אוהב? זה מה שגרם לך להרגיש חופשי, הרוח והגלים שמכים בפנים החשופות? זה מה שגרם לך להרגיש חי"? והוא ענה לי בהתלהבות: "כן!".


הגענו למזח, העלינו אותה לכסא שמיקמנו על עגלת משא והעלינו אותה למכונית שחיכתה שם. נסענו לבית החולים הבינלאומי, שאכן היה מקצועי וידידותי, עם רופאה ואחות ראשית שדיברו אנגלית טובה. אמא שלה ואני החזקנו לה את הידיים בזמן שניקו לה את הפצעים (במיוחד את זה שבבטן, שעמוק יותר. השאר שטחיים). האף נפוח אבל לא שבור. באיזשהו שלב מראה הדם כבר היה יותר מדי בשבילי ויצאתי החוצה לכמה דקות, כי לא חשבתי שמישהו יעריך את זה במיוחד אם אתעלף וכבר הייתי קרובה לזה.
ניצלתי את ההפוגה גם כדי לשטוף את הפנים מהמלח והחול - את המשקפיים ניקיתי ברגע שהגענו כי הן היו כל כך מכוסות בגלים שראיתי כמו מבעד לערפל.
היה לה קר אז נתתי לה את השל שלי. הרי תמיד יש איתי משהו למקרה שיהיה קר.
ניקו, חבשו, הזריקו, ושלחו הביתה עם הנחיות לחזור כל יום לניקוי הפצעים. 

זהו, ההרפתקה הלילית נגמרה. אבל....


איך, איך, איך אני, שנסעתי כדי לטפל בעצמי וכדי להתרחק מטיפול באנשים אחרים, מוצאת את עצמי מטפלת באנשים אחרים?

איך אני, שרוצה למצוא מה לעשות בחיי חוץ מאשר להפיק, מוצאת את עצמי מפיקה, בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן? (המחליפה שלי בניהול העמותה שאלה אותי למה אני קוראת לתיקייה מסוימת "הפקה". אמרתי שאני לא יודעת איזה שם אחר לתת למה שאני עושה). 



אני יודעת שאני לא יכולה לברוח מעצמי, ואני יודעת שאני לא יכולה לברוח מהכאב, ואני יודעת שהבאתי את עצמי איתי לכאן והבאתי את הכאב שלי איתי לכאן - אבל בכל זאת חשבתי שיהיה לי קצת יותר מרווח לברוח בתוכו בכל זאת. 


ומסתבר שלא, אפילו לא רחוק, אפילו לא לקצת. אי אפשר לברוח. 








עדכון 26/8/11
ד' החלימה, הבריאה והתאוששה לחלוטין. אחרונת התחבושות הוסרה. 

אין לו קרניים. למה, בעצם?

מסתבר שראיתי יותר מדי סדרות בתי משפט אמריקאיות, אז בילבל אותי להיכנס לבית המשפט לתעבורה בתל אביב ולגלות שהוא לא מסודר כמו שהוא "אמור", כמו שאני "רגילה".
בחו"ל יש "מקומות קבועים" לתובע, לסנגור ולנאשם. כאן לא ידענו מי הוא הסניגור עד שהוא לא הציג את עצמו, ויותר גרוע, לא ידענו מי הוא הנאשם עד שהשופט לא פנה אליו. 


רק ככה גילינו שנתי, אמא ואני יושבות עם הנאשם באותה שורה, ספסל על יד ספסל. 
בין אמא לבינו הפריד רק אדם אחד, חבר שלו.
ביני לבינו הפרידו רק אמא ועוד אדם.
הסתבר לנו שכדי להתיישב במקום הפנוי חלפנו על פניו בשורת הספסלים, כמעט נגענו, כי לא ידענו שהוא הסיבה לכך שאנחנו שם. הוא לא נראה דומה לתמונה שלו שהתפרסמה בתקשורת. 


הסתכלתי עליו מדי פעם תוך כדי הדיון.
הסתכלתי עליו וראיתי שאין לו קרניים. יש לו פנים, והן פנים רגילות.

חשבתי על זה שגם לו בטח קשה לשבת כל כך קרוב לאמא שהוא הרג את הבן שלה, לאחות שהוא הרג את האח שלה, לאישה שהוא הרג את החבר הכי טוב שלה מזה שלושים שנה (אבא ישב בשורת ספסלים אחת מאחורינו).
הסתכלתי מהצד על הפנים שלו וחשבתי שהוא רואה את הפנים שלו כל יום, ומסתכל לעצמו בעיניים כשהוא מתגלח, ויודע שהוא מסתכל בעיניים לאיש שהרג אדם.
וחשבתי "בואנ'ה, איזו קארמה הבנאדם הזה סידר לעצמו".
וחשבתי כמה זה מוזר ומבלבל, שהוא פשוט יושב שם, לידנו, בלי אזיקים, בבגדים רגילים, בטח בא מהבית, עם חבר.
הדבר העיקרי שחשבתי עליו כשראיתי את הפנים שלו היה שבגללו ראיתי את הפנים המתות של אחי. היה משהו בפנים שלו שהזכיר לי את זה כל הזמן. 


וחשבתי שלא מתחשק לי להיות מבינה וסלחנית כלפיו. ושזה בסדר, כי זה התפקיד של המשפחה שלו ושל החברים שלו, וזה לא התפקיד שלי.


בזמן השבעה היתה מישהי (סליחה שאני לא זוכרת מי) שאמרה שהיא לא אוהבת שקוראים לזה "תאונות דרכים" כי זו לא "תאונה". ומאז אני חושבת על כמה שהיא צודקת. תאונות דרכים הן לא "תאונה". האיש הזה חצה שני נתיבים לרוחב - זו לא "תאונה". 
There is nothing accidental about it.
זה לא "קרה" ב"מקרה". הוא גרם לזה. 
אני חושבת שצריך לשנות את המינוח, להפסיק לתת להתרחשויות על הכביש שבהן אדם אחד אחראי לפגיעה באדם אחר בשם "תאונה". 


כשהדיון הסתיים אמא ואני חיכינו שהוא יצא מהאולם ורק אז יצאנו. לא רצינו לעבור לידו שוב. 
הוא לא הבין את הרמז וכשיצאנו החוצה עמד קרוב לדלת (כנראה חיכה לסניגור שיצא אחריו) והיינו צריכות לעבור על פניו בכל זאת. חיבקתי את אמא, אמרתי לה "בואי", חצינו את החדר בצעד מהיר והצטרפנו לשאר האנשים "שלנו". עמדנו עם הגב אליו.
 
לא עשיתי סצינות.
לא צעקתי עליו, לא קיללתי אותו, לא ירקתי עליו, לא זרקתי עליו חפצים, לא איימתי עליו, לא דחפתי אותו, לא הפלתי את הספספל עליו הוא ישב, לא תקפתי אותו, לא הצבעתי עליו ברחוב ואמרתי לאנשים "היי, אתם רואים את האיש הזה שם? זה שנראה רגיל? אז זהו, שהוא לא: הוא האיש שבגללו אח שלי מת".
אבל כן מצאתי את עצמי כל כך, כל כך כועסת עליו. ועל מערכת המשפט הישראלית. המשפט יכול לקחת שנה - שנתיים כמו כלום. בזמן הזה המקסימום שיקרה לאיש הזה זה שהוא יהיה בשלילת רישיון (שגם ממנה הוא מנסה להתחמק. הוא מנסה לקבל את רישיון הנהיגה שלו בחזרה. איך אתה עוד מעלה על דעתך לעלות לכבישים שוב? ועוד כנהג?). עד שנגיע לשלב הטיעונים במשפט הוא פשוט ימשיך להסתובב חופשי ולחיות את חייו, בזמן שאמא שלנו תמשיך לנסוע כל שבת לבית הקברות פעמיים ביום כדי לפתוח ולסגור את השערים, שאופנוענים יוכלו לעצור ולבקר, אם הם מטיילים בסביבה. 


הזמנתי כרטיס טיסה לחו"ל לפני המועד של הדיון הבא במשפט. 
לא רוצה להיות כאן בדיון הבא, לא רוצה לראות אותו, לא רוצה להיות איתו באותו חדר, לא רוצה לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. הסניגור בטח יגיד לו להביא איתו את אשתו ומשפחתו לדיונים הבאים כדי להגביר את האפקט הדרמטי, להדגיש שגם לו יש משפחה. לא רוצה לראות אותם. 


נכון, זה אולי לא בוגר מצדי. זה אולי לא חומל ורחום מצדי. אולי אני אמורה לחמול אותו ואת משפחתו. אולי אני צריכה להגיד לעצמי שגם לו בטח קשה, כי זו לא ידיעה שקל לחיות איתה, שבגללך אדם אחר לא חי. אולי זה לא בריא לכעוס.
אבל לא בא לי.
הוא אפילו לא אותת בארבעת האיתותים, כמו שמאותתים בחירום, בזמן שהוא חצה כביש ראשי לרוחב. לטל פשוט לא היה סיכוי.
 
הוא הרג את אח שלי במקום. ראיתי את הפנים של טל, והארשת שלו היתה מופתעת. 
הוא הרג את אח שלי, ובגללו ראיתי את הפנים המתות של טל. 


אז אני כועסת. 


ואני יודעת שגם זה לא התפקיד שלי, אבל מצדי - שיסתובב עם קרניים. הרעיון של אות קין נראה לי מאד ברור ומובן עכשיו.


למה שלא יסתובב בבתי ספר וירצה על "למה צריך להקפיד לא לקבל החלטות מטופשות וחסרת אחריות על הכביש? - כי הן הורגות אנשים!" עד שתינתן ההכרעה במשפט שלו? ואז אולי אנשים ילמדו מהרשלנות הפושעת שלו איך להיות רשלניים פחות, לפחות.


לא מוצאת דרך טובה לסיים את הפוסט הזה. כועסת מדי. עצובה מדי. 




עדכון אחרי הדיון הבא בבית המשפט, שהתקיים ב 18/7/11, כשאני כבר הייתי בחו"ל: 
הפעם המשפחה היתה באולם קודם והוא נכנס אחריהם, והוא בא להתיישב בספסל ליד אמא שלנו!
אמא כמובן נעמדה ואמרה שהיא לא מוכנה לשבת לידו, ואז הוא נזכר להושיב את חבר שלו לידם ולהתיישב טיפה יותר רחוק.
איך אתה בכלל מתקרב לספסל של המשפחה והחברים של האיש שהרגת? לא מספיק גרוע שהם צריכים להיות איתך באותו החדר? אם אין מקום פנוי אחר, תעמוד. 
בפעם הקודמת לא ידענו שזה אתה - הפעם כבר ידעת שזה הם, ובאת להתיישב לידם בכל זאת. איזה חוסר התחשבות וחוסר רגישות. 

Cherish

I kept a few Emails Tal sent me over the years. Not enough, but at least I have a few. 


He sent me the following Email on February 18th 2002, in reply to my Email titled: "Travel journal, Friday, Day 6th (February 8th)" .
I was abroad for about a month then (Cuba & Italy) and sent an elaborate travel journal to my friends and family by lengthy Emails (didn't have a blog then...). 

------------------------------------------------------------------------------


Hey, sis,

Having your travel tales unfold in front of me is amazing. I never knew you had this talent for writing... I guess it runs in the family. I think you should do something with it, honestly.

You also seem to have a talent for enjoying life... which means I keep smiling while reading your journal. I actually felt your sorrow and love when you and Lilah parted... every time I finish reading, I'm already looking forward to the next episode.

Now, especially, and of course, I want to hear about your dinner with the Royal family... the closest I ever came was having dinner at the Jumayel family home, in Lebanon, about 20 years ago (an interesting story... I can tell you about it next we meet, if you want).

Lots of love and kisses

Bro.

PS: I like having you for a sister.

----------------------------------------

When in doubt, do the right thing




------------------------------------------------------------------------------




Yesterday I was notified an article I wrote was accepted by a website and will be published online, for the first time. (My first article was published in a printed magazine. This is my second article in the total countdown, but the first to be published online). 


I spent the next few minutes jumping up and down in joy and excitement - and the following hours in tears, because I can't tell Tal about it, and I can't have his feedback on what I write and how I write it, and I can't have him being proud of me and happy for me. 

What a ship is

Yesterday I watched "Pirates of the Caribbean: The Curse of the Black Pearl" in the cinema. 

What Jack Sparrow (Sorry - Captain Jack Sparrow) tells Elizabeth Swan made me think of Tal:

"...That's what a ship is, you know. It's not just a keel and a hull and a deck and sails, that's what a ship needs - but what a ship is... what the Black Pearl really is... is freedom."

I reckon if it was written:
"...That's what a vehicle is. It's not just wheels and an engine and a fuel tank and an exhaust pipe, that's what a vehicle needs - but what a vehicle is... is freedom". 

Tal would agree. 

What do you think? I think it's a pretty good definition. 

לענה | Artemisia

מאז שטל נהרג מסתובב לי בראש המשפט הזה מ"שר הטבעות", בתרגומה של רות לבנית:


"אל תבחש בלענת כוסי…כלום איני טועם את מר טעמה לילה לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?" (דנתור מתפרץ בזעם על פאראמיר). 


כי ככה אני מרגישה: שאמנם מר לנו על היעדרו מהרגע הראשון, אבל אנחנו עוד לא קולטים עד כמה מותו השפיע, משפיע וישפיע עלינו - על כל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה אופנים, בכל כך הרבה רבדים. כמו רעל שמתפשט, כמו מרירות שמחלחלת, שאנחנו עוד רחוקים מלמצות את השפעתה, להבין אותה או להכיל אותה. 


ליל הסדר היה מזעזע, והמחשבה להיות שוב סביב שולחן בחג בלעדיו גורמת לי לרצות לברוח רחוק, מהר וביללות. 

Since Tal was killed, this quote from "Lord of the Rings" keeps popping up in my head: 

"Stir not the bitterness in the cup that I mixed for my self…have I not tasted it now many nights upon my tongue, foreboding that worse yet lay in the dregs?" (Denethor snaps at Faramir). 

Because this is how I feel: Although we feel the bitterness of his absence since the moment he was gone, we do not yet grasp the scope of influence his death has affected - on so many people, in so many ways, in so many layers. Like poison expanding, like bitterness spreading - we are far from exhausting, comprehending or containing its effect on us. 

The 'Seder' night was horrid, and thinking about spending another holiday eve around the table without him makes me want to run away, far and fast, howling. 

הפסד טכני

מאז שטל נהרג אני מבחינה לעיתים בתחרות מסביב:
למי כואב/ת יותר, 
מי אבל/ה יותר, 
מי הכיר/ה את טל יותר, 
מי קיבל/ה מטל יותר, 
מי נתן/ה לטל יותר, 
מי הכיר/ה אותו רק מקריאה,
מי הכיר/ה אותו גם מהיכרות אישית, 
מי בוכה יותר, 
מי צורח/ת יותר, 
מי הכיר/ה אותו יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק, יותר עמוק, יותר רחב, יותר לאט, 
מי היה/היתה איתו בקשר יותר צמוד, יותר קרוב, יותר זמן, יותר אינטנסיבי, יותר שטח, יותר כביש, יותר מיים, יותר צעיר/ה, יותר מבוגר/ת...... 


כל כך הרבה אנשים הכירו אותו יותר ממני, ובילו במחיצתו יותר ממני, וקיבלו ממנו יותר ממני, ונתנו לו יותר ממני - אז לתשומת לב המתתחרים: אני, לצערי, בתחרות הזו כבר הפסדתי.