יום הולדת 57 לטל

17/8/12, אמא ואני בבית הקברות, שותלות צמחים חדשים, משקות אותם, מרטיבות את האבן, מנקות אותה. שוטפות את הצנצנת, מקצרות את הפרחים שנכנסים לתוכה. 

אמא מספרת על הלידה שלו (ילד ראשון, היא היתה בת עשרים, לידה קשה וארוכה), על האושר שבלהירדם כשהפנים שלו מול עיניה לראשונה, על העונג הרב שההנקה הסבה לה, על הילדות שלו, שהיתה מאושרת למרות התנאים הבלתי אפשריים בצריף הקטן בקיבוץ. נזכרת בו כילד שאוכל גרגירי רימון מקערה עם עוד ילד מהקבוצה, אבל טל אוכל אותם בשתי כפיות. 

אמא אומרת איזה מזל שהוא קבור מתחת לעץ הגדול הזה, כך שיש עליו צל כל הזמן. אני משפשפת במברשת את האותיות החקוקות, וחושבת שאולי זה צריך להיות חלק מהעונש של הנהג שהרג אותו: לבוא לבית הקברות כשאמא שם (לא שהיא תסכים או תרצה שהוא יהיה שם, כן, זה רק מהרהורי לבי), ולשמוע אותה נפרדת מהבן שלה. אם הלב שלי נשבר, אין שום סיבה שהלב שלו לא יישבר גם. 

רצון להתקפל לתנוחה עוברית

נסעתי אתמול לבית הקברות במעברות, לסדר ולנקות את המצבה של טל, שתהיה "ייצוגית" היום בלוויה של לירון, הבן של רחלי, בת דודה שלי (אמא שלה ואמא שלי אחיות). בטוח אנשים יבואו לבקר גם את טל, אם הם כבר שם, אז שיהיה יפה.

חשבתי לעצמי שאני אעשה את זה, כי ההורים שלנו בחו"ל - אם אמא היתה בארץ היא בטח היתה עושה את זה בעצמה: היא הולכת כל שבת למצבה של טל, שוטפת את האבן, משקה את הצמחים, אם צריך שותלת צמחים חדשים. כשהגעתי לבית הקברות מצאתי שם את הדודה השנייה שלי, האחות האחרת של אמא, מסדרת ומנקה את המצבות של ההורים שלה, כלומר של סבא וסבתא שלי. לירון ייקבר לידם. אמרתי לה שאני רואה שחשבנו על אותו הדבר, אז היא אמרה שזה לא היא, זו אמא שלי - אמא התקשרה אליה מחו"ל וביקשה שתסדר ותנקה את המצבות של סבא וסבתא. מצחיק ששתינו חשבנו על אותו הדבר באותו הזמן. 

כשהגעתי לבית של רחלי ושמעון, ההורים של לירון, כל השערות שלי סמרו: שוב כיסאות פלסטיק על הדשא, שולחן ארוך, הצללה, שוב הבית מתחיל להתמלא באוכל ושתיה, בערב שוב התכנסות מול הטלויזיה בציפייה לראות את הכתבה על לירון בחדשות ערוץ 10, שוב הבכי מול המסך. לפחות הפעם ערוץ 10 ערך את הכתבה ברגישות, שלא כמו בערב בו טל נהרג.  

העצב על לירון מתערבב לי בעצב על טל. העצב המשפחתי מתערבב לי בעצב הפרטי. 
מחפשת איך להעסיק את עצמי: לשטוף כלים. לרוקן את הפח. כל פעולת עשייה מתקבלת בברכה.  
מפחדת מהלוויה היום, מפחדת מהתחושות שזה יעורר בי, להגיע לבית הקברות במעברות ולראות שם קבר פתוח, מפחדת מהתהומות של הכאב שאראה סביבי, מהתהום הפרטית שלי שאני עדיין נופלת אליה לפעמים, ולפי מה שאני שומעת מג', האחות הלא ביולוגית שלי שאיבדה את אחיה לפני 8 שנים, התהום תמיד שם, ולפעמים נופלים אליה שוב. 
גם ג' וגם המטפלת שלי, מאירה, אומרות שזה מקל כשלא מתנגדים לנפילה. כמו עם בוץ טובעני, הדרך להיחלץ ממנו היא לא דרך מאבק, אלא דרך הרפייה. אז אני אומרת לעצמי שזה בסדר אם אטבע היום. 

ההיפך מריצת משוכות

מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-2/3/2012

ההיפך מריצת משוכות

יש לי תחושה של שידור חוזר: אני שוב ישנה על מזרון יחיד על הרצפה בחדר העבודה של אמא, שוב יש אוהל על הדשא בחוץ, שוב אסיה וצביקה יהיו הראשונים שייכנסו בדלת בבוקר, שוב עדי ונועה יחבקו אותי ויכינו לי תה, שוב הדר תיכנס בדלת עם עוגות כשנטלי כבר מתרוצצת במטבח, שוב אני אתחבק ואחזיק ידיים עם האנשים שעולים אליך לרגל ואשמע מהם שהם מופתעים מהעוצמה של עד כמה אתה חסר להם. אבל אני מוצאת את עצמי מצפה שהכל יחזור על עצמו: שהיום יתחיל שבוע, ולא סופשבוע. שאעמוד כאן בחוץ ואראה את שיירת האופנועים מגיעה, שאפגוש את נתי בפעם הראשונה, שזאבי ייכנס בדלת וכולנו ניפול על צווארו ונמרר בבכי. אני לא באמת קולטת שעברה שנה, ולא באמת קולטת שצפויות לנו עוד הרבה שנים כאלו, של להיפגש כאן ב 2 למרץ. אני אומרת את זה וכותבת את זה, אבל לא ממש קולטת את זה: "יום השנה לטל". כי זה אומר שחלפה שנה מאז שנהרגת, וזה בלתי נתפס. 
והכי אני מצפה שאתה תיכנס בדלת פתאום, שתגיד שרק עצרת אצל ההורים לאכול משהו על הדרך, באיזו נסיעת מבחן, ככה סתם, בלי לתאם מראש, שפשוט תיכנס בדלת. כי שנה זה מספיק, טוב? – הבנו עד כמה אתה חסר – אתה כבר יכול לחזור.   


השנה הזו היתה ההיפך מריצת משוכות.

כי בריצת משוכות מדלגים מעל מכשולים, נעים קדימה ולמעלה. ואני נעתי בכיוון ההפוך: נפלתי נפילה חופשית לתוך תהומות, וטיפסתי חזרה לישורת, עד לצניחה הבאה. חלק מהתהומות היו כל כך עמוקים, או שהקירות של הבורות היו כל כך חלקים, שלא ידעתי אם אצליח לטפס בחזרה. גיליתי שאם אני מתמקדת במה שאין ובמה שכבר לא יהיה, זה גומר אותי. אז אני נאחזת בציפורניים במה שכן יש, ומחפשת על מה – ובעיקר על מי - להודות, ומתעקשת להתמקד באור, פשוט כי אני מפחדת שאחרת החושך יבלע אותי. 


אני לא יודעת איך להכיל את כל הצער שלי, את כל תחושת הפספוס וההחמצה והכאב, ואני בטח לא יודעת איך להכיל את הצער של כל האנשים מסביבי, כי הם רבים כל כך, והכאב שלהם עמוק כל כך. 


לא השארת צוואה, ואני מניחה שאם היו שואלים אותך בעודך בחייך מה יש לך להוריש היית מושך בכתפיך, אולי קצת נבוך, או מתוסכל, או עצבני. אני מצטטת מ"שיבת המלך" של טולקין: "לא כילי אתה, אאומר, כי נתת לגונדור את הנאה בשכיות החמדה שיש לך בממלכתך!"ואאווין נשאה עיניה אל ארגורן ואמרה "אחל לי אושר עתה, שליטי ומרפאי!" והוא השיב "מיום שראיתיך איחלתי לך אושר, יקירתי, ורפא ללבבי עתה שראיתיך בשימחתך". כי מסתבר אחי, שאולי לא היו לך נכסים חומריים להורשה, אבל השארת אחריך אוצר עצום - בנוסף כמובן לכל מה שכתבת: שלל רב של אנשים. אני תוהה לפעמים מה אתה חושב על כל החיבורים שנוצרו מאז שנהרגת. הרי לא יכולת לנחש ולכתוב מראש בצוואה "לך, ורד, אני מוריש את האנשים האלו והאלו, תרשמי שמות" – אבל זה בדיוק מה שעשית. 
רק מאז שאתה לא פה אני מודעת לעד כמה, מאז שאני ילדה קטנה ועד היום, רציתי שתהיה גאה בי. רציתי שתראה בי בן אדם בזכות עצמי, שתעריך אותי בזכות ולא בחסד – לא האהבה האוטומטית שבאה מתוקף היותי אחותך הקטנה, אלא שתראה בי אדם שלם, שתראה אותי באמת, שתאהב אותי בגלל מי שאני. 
אני מקווה שזה עוזר לך לדאוג לנו פחות, הידיעה שאנחנו עטופים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, ושמוכנים לתעל כלפינו חלק מהאהבה שלהם אליך. גם איתם, כמובן שבהתחלה הם אהבו אותי רק באופן האוטומטי הנובע מהיותי אחותך, אבל חלקם כבר אוהבים אותי בזכות עצמי, וזה כל כך משמעותי עבורי. אני מחפשת את האישור שלך דרכם. כשליאור היה בארץ הוא סיפר לי שאחרי שפגשת את האקס-אקס-אקס-אקס שלי, אלקסיס, אמרת לו: "כמה זה מוזר, אני אוהב את החבר של אחותי הקטנה! הוא מוצא חן בעיני! היה לי מעניין לדבר איתו!". סליחה אם טעיתי בציטוט. אז עכשיו אני חווה את זה הפוך: זה כל כך מוזר, שיש חברים שלך שהם כיום חברים שלי. זה על גבול הלא טבעי, שזאבי שלך הוא עכשיו גם זאבי שלי. ושנתי שלך היא עכשיו גם נתי שלי. 


גיליתי השנה עד כמה אתה דומה לאמא, שניכם אנשים של מפעלי חיים. ולימדת אותי הרבה דברים השנה. אחד מהם הוא ש Tomorrow may be too late. שינית לי את הקצב, את סדר העדיפויות, שלחת אותי למסעות, פנימיים וחיצוניים. המוות שלך העביר אותי דרך קשת שלמה של רגשות ותחושות וחוויות שלא הכרתי. 
קנאה, למשל. אני לא רגילה לקנא. אבל עולים בי גלי קנאה מול האנשים שיש להם חוויות עם האחים שלהם - שלי אין עם האח שלי, מול כל האנשים שיש להם חוויות איתך - שלי אין. 
או אלימות. אני הרי אדם כל כך לא אלים, ואני מופתעת בכל פעם מחדש מגלי הזעם והאלימות שעולים בי כשאני רואה את האיש שהרג אותך. אבל אני אפילו לא צועקת עליו, כי אני לא רוצה לתת לו את ההקלה בלהרגיש כאילו ש - ולו לרגע -  הוא קורבן. There is a killer on the road. 


אני חושבת שאולי אתה דאגת למזג האוויר הסוער הזה הפעם, כי זה מה שרצית לשמוע כאן היום – Riders on the storm .

מה שהקראתי בלוויה, ומה שהקראתי בשלושים.  

וכאן מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה ב-2013, במלואת שנתיים למותו. 

את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך

אני חוזרת לזיכרון הזה עוד פעם ועוד פעם במהלך הכמעט שנה מאז, מריצה אותו לנגד עיני. 
אולי הפעם אפנים, אבין, אקבל?
אולי הפעם אשלים את השניות (?) החסרות?
אולי הפעם אבין שאין שניות חסרות?.  


כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי זה נראה רצוף, אבל אני לא זוכרת את זה רצוף. אני זוכרת את זה בהבזקים, כמו שעורכים סרט כדי לתת תחושה של פלאש-בקים: עם הבהובים של פריימים ריקים בין לבין. 




ג' ואני קבענו לאכול צהריים יחד באותו יום. התעכבתי בלימודים, וכשהתקשרתי הוא אמר שכבר לא נספיק כי יש לו פגישה בעבודה. 
התארגנתי לצאת מהבית כדי ללכת לחפש אביזרים לתחפושת (פורים מתקרב, החג האהוב עלי). 
ג' מתקשר, אומר שהפגישה בוטלה, שהוא בדרך לשכונה ושנלך לשתות קפה. אני כמובן מרוצה מכך שאנחנו בכל זאת נפגשים. הוא מדקדק בפרטים ורוצה לדעת בדיוק איפה אני כרגע, האם יש איתי מישהו, בדרך לאן הייתי כשהוא התקשר.

אני הולכת לכיוון הצומת בה קבענו להיפגש, ג' כבר עבר אותה ומתקדם לכיווני. אני רואה על הפנים שלו שמשהו לא בסדר ושואלת בהבנה: "שוב מיגרנה?". הוא מאשר את האבחנה שלי בהנהון ומציע שנלך לבית קפה קרוב שאנחנו לא הולכים אליו בדרך כלל. אני מופתעת אבל מסכימה. 

הוא שואל לשלומי תוך כדי הליכה ואני עונה בהתלהבות שהייתי יום קודם לכן אצל עורכת הדין והשארתי אצלה את הצ'ק על הסכום שהייתי חייבת לאיש שהייתי נשואה לו בעקבות מכירת הרכב שלי, שהיה גם שליש שלו, וכמה שזו הרגשה משחררת. איזה כיף שהזנב האחרון של הגירושין מאחורי, ושאין ביני לבין האיש ההוא יותר דבר וחצי דבר, ושעכשיו אפשר לצאת לדרך חדשה, להתחלות חדשות. 
ג' כמעט לא מדבר, ורק מדרבן אותי לספר עוד. מדי פעם הוא נוגע לי בכתף.

אנחנו מתיישבים בקפה, אני מזמינה שוקו חם, הוא מתעקש שאזמין גם עוגה (שלא הספקתי לטעום).
אני שמה את הנייד על השולחן, כרגיל, הוא שואל האם אני מחכה לשיחה ואני עונה שלא. 
הוא קם, שוטף פנים, חוזר - התנהגות אופיינית שלו כשהוא עם מיגרנה, אז אני לא רואה בזה משהו חריג.

בבית הקפה מתנגן "עוגן הרם" של יוני רכטר, ואני מבקשת סליחה ומבטיחה לחזור לשיחה שלנו בסוף השיר - שרה אותו מההתחלה ועד הסוף, שמחה לגלות שאני עדיין יודעת את כל המילים בעל פה למרות הזמן הרב שעבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה.

השיר נגמר, הטלפון מצלצל, זו אמא. אני עונה במשהו כמו "כן, ראיתי שחיפשת אותי קודם, עוד לא הספקתי לחזור אליך". בגלל הרעש בבית הקפה אני לא קולטת בדיוק מה היא אומרת אבל קולטת מהקול שלה שמשהו לא בסדר.
שואלת: "אמא, מה קרה?".קמה והולכת לכיוון פתח בית הקפה כדי להתרחק מהמוסיקה ולשמוע אותה יותר טוב.  
אמא אומרת: "את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך". 
ישר חשבתי שקרה משהו ללירון, הבן של בת דודה שלי, שחולה בסרטן. מפוחדת (אבל עוד לא לא מפחדת מספיק) שואלת: "מה קרה?".  
אמא: "טל נהרג".
אני לא מבינה, שואלת: "איזה טל?" (ציפיתי לשמוע "לירון", והרי אין אפשרות שזה טל אח שלי). 
אמא מופתעת מהשאלה, עונה: "טל הבן שלנו". 
בשלב ההוא כבר הייתי מחוץ לבית הקפה, נשענת בגבי על העמוד של התמרור

ואני שומעת מהקול שלה שזה נכון, המילים האלו שהיא אומרת.
עדיין נשענת על התמרור אני שואלת משהו כמו: "מה? ממה? איך?" והיא עונה "מפגיעה של מכונית על הכביש, זה כל מה שאנחנו יודעים כרגע".
מתישהו התיישבתי על הרצפה, על המדרגות בכניסה לבית הקפה. 

מתישהו שאלתי איפה הם והיא אמרה שבדרך לאורלי, גרושתו, ושהילדים שם. אמרתי שאגיע גם. 
ואני בוכה, ולא בוכה, ובעיקר בהלם.
לא זוכרת מה עוד היא אמרה.
לא זוכרת מה עוד אני אמרתי. 
אולי לא היתה שיחה מעבר לזה. 
אני מרימה את המבט, ג', שם, מסתכל עלי. אני אומרת לו שטל אחי נהרג (אני זוכרת שאמרתי "טל אחי", כדי להבהיר באיזה טל מדובר). הוא אומר שהוא יודע. "מה זאת אומרת אתה יודע?" אני שואלת. זה הצליח לעבור אצלי דרך ההלם, המשפט הזה. "שכחת איפה אני עובד? בגלל זה באתי, כי ידעתי ולא רציתי שתהיי לבד כשיתקשרו לספר לך". 
"בגלל זה באנו לפה", הוא אמר מתישהו, ושילם את החשבון מתישהו, "ידעתי שלא תחזרי לכאן יותר ולא רציתי שזה יקרה בבית הקפה הקבוע שלך, אלא באחד אחר. רק קיוויתי שהשיחה תגיע אחרי שהשיר יסתיים, שיתנו לך עוד ליהנות ממנו עד תומו. ואין לי באמת מיגרנה". 
אני עדיין על הרצפה, היושבים בבית הקפה מפסיקים לרגע לאכול ומסתכלים עלי, המלצרית מביאה לי כוס מים שאני לא שותה. לא זוכרת אותי קמה מהמדרגות. 

סיכום שנה - 2011

דצמבר
כשהאוטובוס מגיע לתחנה יופנט כבר מחכה על הרציף. אנחנו מנופפות אחת לשנייה לשלום דרך החלון ורגע אחרי אני כבר נופלת מהאוטובוס לזרועותיה. 
לפני כחמישים שנה, כשהיתה בת 16 או 17, אמא שלה (שאהבה את ישראל) חשבה שזה רעיון טוב ושלחה אותה לשנתיים לקיבוץ להתנדב. כצעירה בת למשפחה תאילנדית-סינית מהמעמד הגבוה שמצאה את עצמה בקיבוץ בשנות השישים, אפשר להבין למה בהתחלה היא הלכה לישון בוכה כל לילה. אבל הקונסול התאילנדי שיבץ אותה בקיבוץ מעברות, וכך יכלו סבא וסבתא שלי לפרוש עליה את חסותם. היא זוכרת את אמא שלי והדודות שלי כנשים צעירות ואת אחי ואחותי כילדים, אבל היא בעיקר זוכרת את הרושם העז שהשאיר עליה סבא שלי. 
היא מנפנפת הצידה את התודות שלי על האירוח המלכותי והחם לו אני זוכה ב: "כל כך אהבתי את בומי, זה הופך אותך למשפחה". לשמוע פתאום שוב את השם של סבא שלי, שנפטר ב - 1989, ועוד כאן, בצפון תאילנד, מרגש אותי עד דמעות.
ויש מי שדואגת לי, ומסיעה אותי, ומראה לי מקומות, ומזמינה עבורי אוכל צמחוני במסעדות התאילנדיות בהן הצוות לא דובר אנגלית, ויש לי על מי להניח את הראש בנסיעה הארוכה בטיול ביום שאחרי.  
כמה פריצות דרך בימים איתה, ובעיקר ההרגשה המדהימה של להיות בקרב משפחה שוב, שיש לי משפחה תאילנדית, ועוד כתוצאה ממשהו שקרה לפני שנולדתי.  
בבנגקוק בינואר היא תדאג לי למגורים בדירה ששייכת למשפחה שלה, אז לא אצטרך לשלם על מלון. 

נובמבר
נוי קופצת מהאוטו ואנחנו רצות אחת לקראת השנייה לחיבוק. חזרתי אליה לעוד שבועיים. 
באוקטובר נגמרה לי הויזה והייתי צריכה לצאת מתאילנד כדי להאריך אותה. החלטתי לצאת למיאנמר (בורמה), דרך העיירה התאילנדית Ranong. אני מחפשת המלצות על מלונות בבלוגים, במספר השני אליו אני מחייגת עונה מישהי באנגלית מצוינת ואני מזמינה חדר ללילה, אולי שניים, רק כדי לטפל בויזה ולחזור ל(קו)סמוי. אבל אני נשארת לשישה לילות, כי כשאני מגיעה אני פוגשת את נוי, בעלת המלון, והיא מתלווה אלי למיאנמר וחזרה, ואנחנו מדברות, ומדברות, ומדברות, ומתחברות, ומוצאות המון קווי דמיון בינינו. 
ויש מי שדואגת לי, ומסיעה אותי, ומראה לי מקומות, ומזמינה עבורי אוכל צמחוני במסעדות התאילנדיות בהן הצוות לא דובר אנגלית, ושמה לי יד על הכתף כשאני בוכה. 
כמה פריצות דרך בימים איתה, ושיחות כנות ולא תמיד קלות, והשראה, ועזרה, ובעיקר ההרגשה המדהימה שיש לי חברת נפש חדשה, אחות חדשה, רק כתוצאה מזה שחיפשתי חדר במלון. 
היא לוקחת ממני תעריף של פחות מ % 50 על הלילות שאני לנה במלון שלה, נותנת לי לילה אחד בחינם ומתעקשת לשלם עלי כשאנחנו אוכלות יחד, מה שקורה כמעט כל צהריים וערב. 

אוקטובר 
נ' מצליחה למרות המרחק הגיאוגרפי לגרום לי להרגיש דרך הסקייפ כאילו שהיא יושבת איתי באותו החדר, מחזיקה לי את היד ומנגבת לי את הדמעות. היא מוצאת זמן בשבילי למרות התיזה והתינוקת, שוב ושוב ושוב. 
ר' איכשהו יודע להתקשר לסלולרי בדיוק כשאני הכי צריכה לשמוע קול ידידותי. 
החברות עם ע' שהתחילה כשטל נהרג הולכת ומתהדקת, דווקא על רקע האובדן העז שהוא חווה. 
עוצמת האכפתיות של ס', שגם היא הפכה לחברה מאז שטל נהרג, מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. 
הדיירת שגרה בדירה שלי ומטפלת בחתולים, מודאגת: מה יהיה כשתיסע מחוץ לעיר מדי פעם? אני אומרת לה שאין לה מה לדאוג, ואכן: נ', ע', ש', ג', ול' מגיעים לסירוגין במשך חצי השנה שאני בחו"ל ומטפלים בהם מתי שרק צריך. 
אקווילה פירון מדהימה אותי כשהיא כוללת את קליפ הפיטורין שלי בקליפ הרשמי שלה. 
כ' נתנה לי במתנה את הלפ טופ הישן שלה כשקנתה לעצמה חדש, ואני לא רוצה לדמיין אפילו איך היתה נראית הנסיעה הזו אלמלא הייתי עם לפ טופ צמוד. 
אני נוסעת לסינגפור לעשרה ימים כדי להוציא ויזה נוספת לתאילנד. כ' מכירה לי את קרול, חברה סינגפורית שלה, ופתאום יש לי עם מי להיפגש, ולדבר, ולטייל. וגם לי כבר יש חברה סינגפורית מעכשיו.  

ספטמבר 
במשפחה מחליטים שאחת הדרכים להנציח את טל תהיה תחרות סיפורי מסע לזכרו: "רוחות מסע". חגי גינזבורג מ WHg מתנדב לקחת על עצמו את בניית האתר ומשקיע שעות רבות של עבודה בהקמתו, בהמון סבלנות ואהבה. 
אני מפחדת מיום הולדתי שמתקרב - לא בגלל הגיל שלי אלא בגלל שטל יהיה גדול ממני ב 17 שנים במקום ב 18 אחריו. 
באחת מההתמוטטויות שלי ע' קולט שקשה לי להיות לבד ומתקשר לסלולרי התאילנדי שלי, למרות שהוא חולה וכואב לו הגרון כשהוא מדבר ולמרות שבכלל לא הכרנו עד שטל נהרג. 
ח' שגרה בסמוי והפכה לחברה נותנת לי במתנה ליום ההולדת את טיפול המים "וואטסו" הראשון שלי ואני מוקסמת. 
יום ההולדת עצמו עובר טוב משחששתי, כי אני לא לבד: החברים המקומיים בסמוי דואגים לשפע של שוקולד וההורים שולחים לי ורדים וברכה דרך ד'. 

אוגוסט 
17 לאוגוסט. יום ההולדת של טל עבר אפילו יותר זוועה ממה שחששתי שיעבור. אני עוברת על הפרופיל שלו בפייסבוק ואיכשהו מגיעה (באופן שלא הצלחתי לשחזר אחר כך) למה שערן אביבי כתב אחרי שטל נהרג. אני כותבת לו. הוא עונה לי: יום קודם היה תאריך האזכרה של עידו, אחד משני אחיו שנהרגו. אנחנו מתחבקים דרך הפייסבוק, וכותבים, וכותבים וכותבים, ומשתפים, ומתקרבים, ובחודשים מאז אני מוצאת את עצמי שפויה יותר דרך זה שאני יכולה לגעת במחיצתו בנקודות של הטירוף.  

יולי 
ט' ואני רצות אחת לקראת השנייה ברחבה מחוץ לקניון בבנגקוק ומתחבקות. היא מטיילת במזרח כבר כמה חודשים וכשאמרתי לה שאני באה לתאילנד היא אמרה שתבוא לבקר - והיא באמת באה.
נפגשנו בבנגקוק, ואחר כך היא הצטרפה אלי ב(קו)סמוי. אלו הימים הראשונים שלי שם ואני רחוקה מלהיות בפוקוס. רק כשאנשים שואלים מאיפה אנחנו מכירות אני תופסת שיש כאן משהו פלאי: הייתי לקוחה בחנות שלה, נהיינו חברות, והנה אנחנו נפגשות בתאילנד (ואז אני שמה לב שיש עוד אנשים שמלקוחה הפכתי לחברה איתם: ל', ע', ס', ד'. או מ' -משוכרת הפכתי לחברה). 
בעדכונים בפייסבוק מופיע אחד מהאופנוענים כאילו שהוא בסמוי. אני כותבת לו, ואכן, י' באי! אנחנו נפגשים לקפה, והנה שם, בדרום תאילנד, יש לי דרך טל חיבור למישהו שהיה אדם זר עד אותו הרגע. 

יוני 
הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. זה פשוט הרעיון היחידי שהיה לי. 
ר' ומ', חברים של המשפחה, נזכרים כמה ימים אחרי שיש להם חברה ב(קו)סמוי. היא בדיוק מגיעה לארץ לשבוע ואני נפגשת איתה ועם הבת שלה. הן אומרות "כן, למה לא, תבואי לסמוי". אז אני נוסעת לשם. 
עבדתי קצת בשביל ד' בכמה דברים שקשורים לעסקים שלה ובתמורה אכלתי בבית הקפה שבבעלותה. בשלושת החודשים הראשונים גרתי בדירה שכורה, אבל בזמן הזה נקשרה נפשי בנפשן של ד' וד', אז בשבועיים האחרונים לשהותי באי אני כבר מתארחת בביתה של ד' ולא צריכה לשכור דירה. הן אומרות שזה ממש כאילו שאני חלק מהמשפחה מזה שנים - והן אומרות את זה מהרגע הראשון.
חשבתי שאהיה בסמוי את כל תקופת השהות שלי בתאילנד, אבל אחרי כמה חודשים של "השתבללות" ושל "התחבאות במאורה וליקוק הפצעים", אני מרגישה חזקה מספיק כדי "להוציא את האף החוצה", ועוזבת את סמוי.  

מאי 
מ' יודעת שאני צריכה תעסוקה וכסף ודואגת לי לעבודת הפקה נקודתית, שאכן עוזרת לי להחזיק את הראש מעל המים עד הנסיעה. 

אפריל 
ר', אחת מאחיותי העפרוניות, גרה בתאילנד והגיעה לארץ לביקור, אז כמובן שהלכה לבקר את אמא שלי - שלנו. כך גיליתי שיש עפרונית כאן, וכשאגיע לעיר בה היא גרה כבר תהיה לי שם אחות מקומית. 
"תעשי טובה, תבואי למדוד בגדים ולקחת מה שאת רוצה וכמה שיותר, הארון שלי מתפוצץ" היא אומרת. רק אילה מסוגלת לתת לי במתנה בגדים שהיא מעצבת ומכינה במו ידיה - ועוד להציג את זה כאילו שאני עושה לה טובה. 
ג' מוצא זמן בשבילי למרות התפקיד הבכיר בעבודה התובענית, אשתו ושני ילדיו והבית החדש שהם בונים - שוב ושוב ושוב. 

מרץ 
4 למרץ.
היא שואלת בקול רועד "את ורד?" וכשאני עונה שכן, היא אומרת "אני נ'". אנחנו נופלות אחת על צוואר השנייה ומרטיבות את החולצות של שתינו במשך דקות ארוכות. בתוך כל הזוועה של היום הזה, עדיין רגע המפגש הראשוני איתה חרוט בי כמשהו יוצא דופן. כי הלוואי הלוואי וזה היה יכול לקרות אחרת, אבל באמת כשאיבדתי אח קיבלתי אחות. וזה כל כך לא טריוויאלי ולא מובן מאליו, החיבור הזה. 
וכיוון שהתכוונתי למה שאמרתי בלוויה, אכן כשאיבדתי אח, גם קיבלתי משפחה. 

2 למרץ.
"התבטלה לי פגישה, את באה לשתות קפה?" ג' שואל, ואני כמובן נענית בשמחה. אני לא יודעת שכמו רוב המדינה גם הוא יודע לפני, והוא בא להיות איתי כדי שלא אהיה לבד כשיתקשרו לספר לי שטל נהרג.
זה אחרת כשמישהו במקרה נמצא איתך כשמתקשרים להודיע לך כשקרה אסון, וכשמישהו בוחר להיות איתך ברגע בו החיים שלך מתנפצים לרסיסים. 

ינואר 
קליפ הגירושין עלה לרשת. רדיו, טלוויזיה, טלוויזיה, עיתונות מקוונת, ומקוונת, עיתונות מודפסת, יותר מ 39,000 צפיות. כי 35 אנשים כתבו, שרו, ניגנו, הקליטו, הגיעו לאולפן, ערכו סאונד, עיבדו מוסיקלית, הפיקו מוסיקלית, ביימו, צילמו, עזרו לביים, עזרו לצלם, עזרו להפיק, רקדו, ג'ינגלו, למדו מראש את התפקיד שלהם, עשו חזרות, בנו כוריאוגרפיה, באו לכמה שעות בשבת בבוקר והצטלמו, כדי שהקליפ הזה יהיה. כולל מישהו שלא ראיתי שנים, וחברים של חברים, ומישהו שהכרתי לראשונה באותו שבוע ואמר שהוא ישמח לבוא לעזור - והוא באמת בא. 

פחדתי לסכם את 2011, כי - איך את מסכמת את השנה שבה אח שלך נהרג?. 

אבל כשהשנה נפרשה כולה לנגד עיני מבעד לחלון האוטובוס באמצע דצמבר בצפון תאילנד, זה מה שראיתי: שלמרות כל האופל, השחור, התהומות והחושך, כל הזמן היה גם אור. לפעמים בתוך, לפעמים על יד, לפעמים נצנוץ, או להבה, או קרן. אבל כל הזמן אור. ואני, שהרגשתי כל כך הרבה פעמים חסרת מזל, הבנתי דווקא מהשנה הזו, עם כל הכאב, הצער, הבכי, השכול והנגיעות בטירוף שהיו בה, שבעצם כן יש לי מזל, ולא רק מזל: I am blessed. 
לאור שזורח בחיי יש איפיון מובהק, ולמזל שלי יש שם ספציפי, והאופן שבו אני Blessed הוא מסוים: קוראים לזה "אנשים".

אני רואה שעם הזמן יש לי רק יותר ויותר משפחה: המשפחה הביולוגית, והמשפחה של החברים, והמשפחה של בוגרות (וכמה בוגרי) מקהלת "העפרוני" - מפעל החיים של אמא שלי, והמשפחה של הרוכבים והנהגים - מפעל החיים של אח שלי, ומשפחה ישראלית בתאילנד, ומשפחה תאילנדית בתאילנד. 

כנראה שאנשים זו מתנה משפחתית אצלנו, כי זכותו של סבא שלי עומדת לי גם כיום. 


א' אמרה לי משהו דומה כשנפגשנו לקפה לפני שנסעתי, ולא הבנתי אז על מה היא מדברת: כששיתפתי אותה שאני חרדה ומרגישה שדברים לא יציבים, שאנשים נוטשים או נלקחים, היא אמרה שאנשים תמיד יהיו לידי ואיתי, שזה חלק מהמבנה שלי.
ג' אמר לי שיש בי משהו שגורם לאנשים לרצות לעזור לי 10 דקות אחרי שהם פוגשים אותי, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. 
נ' כתבה לי באוקטובר כשהייתי מודאגת בנוגע לחברות שלי עם מישהו: "את רואה באינטימיות ובו דבר נדיר, וזה אכן נדיר, אבל אני רוצה להזכיר לך את יכולתך הנדירה למצוא אנשים ולהתקרב אליהם וליצור איתם חברויות באמת בקלות. את לא יכולה להעריך את זה מבחוץ, אבל אני יודעת ואומרת לך שתמיד תהיי מוקפת, כשרק תרצי, בדורשי טובתך ושלומך שיאהבו אותך. וזה לא אומר לותר עליו או משהו. זה רק אומר שאת החלל שהוא ישאיר ימלא מישהו אחר שלא יהיה הוא, אבל יהיה מישהו אחר. ותאמיני לי בבקשה בעיני רוחך". ולא ראיתי את זה אז, ולא הבנתי על מה היא מדברת. 
אבל עכשיו כשאני מסתכלת על כל השנה הזו ברצף, אני רואה שגם כשהרגשתי בודדה לא הייתי לבד, כי תמיד היה מישהו שיכולתי להתקשר אליו או לסמס לו או לכתוב לו, ואם לא הייתי מסוגלת - היה מי שיתקשר אלי, או יסמס לי, או יכתוב לי.

ואני רואה עכשיו שהחברים שלי הם כמו משק אוטרקי, ואני יכולה למצוא ביניהם את כל מבוקשי וצרכי: מבגדים ואתרים דרך אירוח וקשרים ועד לעבודה וחברים נוספים - ואני רואה איך אם אני צריכה משהו ואין ביניהם מישהו שיכול לספק זאת, נכנסים לחיים שלי אנשים חדשים, והם מספקים את זה. 

הרשימה הארוכה הזו רחוקה מלמנות את כולם. יש עוד הרבה אנשים שאני מודה להם על חלקם בחיי בכלל, אבל במיוחד בשנה הזו. יש פשוט יותר אנשים מכפי שאני יכולה לאזכר שהפגינו כלפי נדיבות, אהבה ונדיבות לב, בכל כך הרבה צורות שונות. 
אני על הרצפה שוב, אבל הפעם כיוון שאני מוצפת בהכרת תודה על האנשים שבחיי. 
ואני מודה גם לכל מי ששומר עלי ושולח לי את כל האנשים האלו בדרך, שאלו לפחות סבא וטל מסתבר, ויכול להיות שיש עוד. 
וחזרתי להאמין בקסם, אבל הפעם אני מאמינה בקסם שמבוצע דרך, באמצעות ועל ידי אנשים. 

Embracing Earthquakes

My dear friend Y. invited me along on a trip to Chiang Rai, which is how I've found myself today at "Wat Pradhat Pra-Ngao" in Chiang Saen - a Buddhist temple (Also spelled "Wat Phra That Phra Ngao").

Inside it I was surprised by the strong emotions that rose inside me. I was moved. Overwhelmed. 

Only after I left it, I realized why that was so: 

The Buddha statue inside this Wat (temple) is between 700 - 1,300 years old and was revealed thanks to an earthquake. 

The famous Emerald (Jade) Buddha was too revealed thanks to an earthquake, in Chiang Rai. 

I guess this is a good area for revealing things through earthquakes.

And I realized that instead of living in fear of earthquakes - those I already went through and those I might still go through - I can embrace them: The earthquakes I went through changed me quite a bit during the past 2 years. The aftershocks made me take some decisions. Some of the decisions I've made scare the breath out of me. So I guess it took earthquakes to steer me in these new directions, to make me step outside my comfort zones.

I've been feeling lately like I have been peeled raw. It was neither a pleasant nor a comfortable experience to go through, and I wasn't sure I WAS going to go through it during some of it, but I have been shedding several layers thanks to it, mainly masks and (false?) protections. 

Naturally, what follows is me feeling exposed. Unprotected. Sensitive. Raw. Charting unknown territories inside my own skin. Skirting some danger zones. 

But it also means I'm becoming more of my own raw material again. 

The earthquakes in Thailand revealed things long hidden. I wonder what has been long hidden inside me which can now come out. 

When upper layers of earth move, deeper layers of earth are revealed underneath and become exposed to rays of light, become apparent to the world. Up to this point I was mostly feeling the horrors of it.

I still feel the debris falling over my head, but for the first time in a long while, I also feel the debris falling away from me. 

Am I missing out on life? And three spoilers

My beloved friend N. sent me Miranda July's book "No one belongs here more than you". The woman in the "Majesty" story works in a place dedicated to teaching preparedness and supporting earth quake victims. When she gave a lecture in a school once, a boy asked her what made her the expert. She replied she was more afraid of earthquakes than any person she knew and described her reoccurring nightmare of being smothered in rubble. 
If you haven't read the story yet and think you might, STOP READING HERE - SPOILER ALERT. 
This is how the story ends: "In the reoccurring dream, everything has already fallen down, and I'm underneath. I'm crawling, sometimes for days, under the rubble. And as I crawl, I realize that this one was the Big One. It was the earthquake that shook the whole world, and every single thing was destroyed. But this isn't the scary part. That part always comes right before I wake up. I am crawling, and then suddenly, I remember: the earthquake happened years ago. This pain, this dying, this is just normal. This is how life is. In fact, I realize, there never was an earthquake. Life is just this way, broken, and I am crazy to hope for something else". 

Last night I've watched the movie "One Day", based on a novel by the same name. It's about a guy and a girl (Emma and Dexter) who graduate from university on July 15, 1988, and spend the night together. The movie drops in on them on July 15th every year for the next 23 years.  Emma's character reminded me of myself in some aspects, in a troubling way - especially in her early years. 

If you haven't seen the movie yet and think you might, STOP READING HERE - SPOILER ALERT. 

I felt like I was dealt a physical blow when I've watched this scene (not recommended for viewing by people who are sensitive to road injuries scenes):  

I went into a hysterical fit of tears. Sobbed, howled, doubled over with pain. Felt like I was falling, clawing my way to stay sane. Cried myself to sleep after a few hours. Woke up this morning still feeling like I've been physically knocked down. 

A few years ago I've watched the movie "Sideways". 
The general plot summary isn't relevant here, only the dialogue which precedes this movie excerpt: 
"MAYA: So what gems do you have in your collection?
MILES: Not much of a collection really. I haven't had the wallet for that, so I sort of live bottle to bottle. But I've got a couple things I'm saving. I guess the star would be a 1961 Cheval Blanc.
MAYA: You've got a '61 Cheval Blanc that's just sitting there? Go get it. Right now. Hurry up... Seriously, the '61s are peaking, aren't they? At least that's what I've read.
MILES: Yeah, I know.
MAYA: It might be too late already. What are you waiting for?
MILES: I don't know. Special occasion. With the right person. It was supposed to be for my tenth wedding anniversary.
Understanding, Maya considers her response.
MAYA: The day you open a '61 Cheval Blanc, that's the special occasion". 
If you haven't seen the movie yet and think you might, STOP READING HERE - SPOILER ALERT. 
This is almost the end of the movie: 
 

I seem to be a highly sensitive person and should be treating myself as one in order to take care of myself: 

But - should I be working in a place dedicated to teaching preparedness and supporting life victims? Am I more afraid of life than any person I know? 

The scene from "One day" hurt so much both because I don't want to imagine Tal being hit by the car, but also because I worry about missing out on my own life. 
Do I spend my days trying to shelter myself from being hurt by life, and thus wasting my life, casue there is no way to protect myself from it? 
All my "house rules", all the "I do this" and "I don't do that" I've compiled over the years (and as the people in my life know, it's quite a long list): Is this just the way I am, just how my character / soul / mind are built and I should respect that and work with it? Are they genuinely a part of my true self definition? Do they really serve me? Preserve me? Help me protect myself from harm? Or am I just trying to save my 1961 Chateau Cheval Blanc and waste opportunities to enjoy myself on the way, because the right moment to drink it may never come?


Dad made some sort of home-made alcoholic drink when Tal was born. The bottle was supposed to be open at his circumcision. Or at his Bar-Mitzvah. Or at his wedding.  Or at his son's circumcision. They kept forgetting about it, and when they recalled it, it was decided to be saved for the next special occasion. It was never opened. I think it was thrown away at some point cause Dad thought the liquid inside must have been spoiled by then. I'll check the next time I'm home. 
Is this what I am to learn from his death? Not to waste opportunities? To create my own special occasions? To stop trying to shelter myself from life? Perhaps I can stop living in fear of the next earthquake, cause it has already happened? Cause there is nothing I can do to stop it should it come again? "Cause life is just this way, broken, and I am crazy to hope for something else".